בקעת הירדן הפלסטינית - בוערת

צופות: 
נורית פופר, רחל אילן ודפנה בנאי
20/06/2018
|
אחה"צ
חומסה: מחכים בשמש לסיום אימונ הצבא כדי שיוכלו לחזור לבתיהם
חומסה: מחכים בשמש לסיום אימוני הצבא כדי שיוכלו לחזור לבתיהם
ח'רבת מקחול: נאג'יה בשאראת וחסאן בן השנה וחצי
ח'רבת מקחול: נאג'יה בשאראת וחסאן בן השנה וחצי
צילום: 
Nurit Poper
אצל משפחת דאוובשה: שובך יונים מאולתר
אצל משפחת דאוובשה: שובך יונים מאולתר
צילום: 
Nurit Poper
אצל משפחת דאוובשה: גינת הירקות של הילד אחמד
אצל משפחת דאוובשה: גינת הירקות של הילד אחמד
צילום: 
Dafna Banai

אתמול התקיים דיון במשפטם של המנוולים היהודים שרצחו אב, אם ותינוק ממשפחת דוואבשה ושרפו קשות את אחמד הקטן. כל גופו הקטן מצולק (כולל פניו וקרחתו).
חברי הרוצחים, המנוולים לא פחות, קראו לסב האמיץ  "איפה עלי ? איפה עלי? עלי על הגריל ! עלי נשרף !". התביישתי  בצעירים שטופי המוח הללו, אך הרבה יותר התביישתי ברשויות החוק, שהתירו את ההתעללות הזו בסב שאיבד את כל משפחתו, ובכל הציבור וראשיו – מרבניו וראשי הישיבות ועד לשרי הממשלה והעומד בראשה  – העומדים מאחורי בני עוולה אלה נותנים להם גב ומשפיעים עליהם למעשים נוראיים אלה. לא צריך לחפש רחוק כדי לראות מי נטע במוחם המעוות את הרעיונות הללו. אבל גם יתר הציבור , החילוני, שומרי החוק , ראשי המדינה – כולם תומכים בשתיקתם . כולם אחראיים.

לאור זאת החלטנו לבקר את הסבא ואת אחמד בביתם שבדומא. להביע הזדהות ותמיכה. גם למסור להם ד"ש מרעיה שנבצר ממנה להצטרף אלינו. הגענו למרכז הכפר, נכנסנו למכולת, ושאלנו. מייד הרים המוכר טלפון אל הסבא, שלא היה זמין, ואז התנדב אחד הקונים, שהוא קרוב של המשפחה, לנסוע לפנינו להראות את הדרך.

בכל פעם החום והחיבה בהם אנחנו מתקבלות אצל הפלסטינים רק מגבירים את הבושה על המעשה והשנאה המלווה אותו, ועל כך שאין בבני עמנו הכוח ואצילות הנפש להתעלות מעל לרגשי הזעם והנקם.  אתם מתארים לעצמכם מצב הפוך ? כיצד יתקבלו פלסטינים בקרב משפחות נפגעי טרור ? נדיר שיגלו נדיבות כלפי העם השני. (קיים -  בקרב "פורום משפחות שכולות", אבל מהווה מיעוט).

אחמד בן ה-8 לא הלך היום לבית הספר. הוא נסע עם הסבא ועם עיתונאי למקום הרצח. הסבתא, סתירה, ישבה בחנות המכולת המשפחתית , בשכונה המבודדת. במשך כל הזמן שביקרנו, כשעה וחצי, לא נכנס אף אחד לקנות. ממה הם מתקיימים, בכלל ?

אחמד, לבוש כמו חתן, בחליפת 3 חלקים, חצי פנים מצולקות וחצי ראש ללא שיער, אבל עליז ושמח. מתרפק כל הזמן על סבו. והסב מחבק ומנשק יותר ממה שהיו מחבקים כל משפחתו החסרה גם יחד. אחמד אוהב מאוד גינון ויצר לעצמו גינה קטנה של פלפלים ועגבניות בחצר בית הסבים. סוחר מנבלוס שבא לכפר בענייני עסקיו, עובר במכולת המשפחתית להביע אהדה ויושב איתנו. כולם נסערים מאוד מהדברים שהטיחו בהם הנערים היהודים. מתקשים להבין את הנבלה.

12.00 – נסענו דרך כביש 90 למעיין עין סקות בצפון הבקעה. מי המעיין נמוכים יותר עכשיו, תחילת הקיץ, משהיו בסוף הקיץ בשנה שעברה (שגם היא הייתה שנת בצורת). משמאל למעיין יש בריכה בוצית שלשם מביאים הפלסטינים את עדריהם להשקותם (וכדי שלא יזהמו את המים הצלולים במעיין הראשי). עכשיו הבריכה ריקה ממים וקרקעית יבשה לחלוטין.

אל המעיין עצמו הגיעו ארבעה רכבי 4X4, ובכולם מתנחלים עם פיאות מתנפנפות. על אחד הרכבים היה כתוב רכב שטח איתמר וגדעונים. בהגיעם הפעילו קריאות רמות ברמקול "תעצור בצד!...  תעצור מייד בצד" . 3 צעירים ששחו במעיין מיהרו לאסוף את חפציהם ולהסתלק משם.  הייתה תחושה שהמתנחלים ממש משתלטים על המעיין. הם דרשו שלא לצלם אותם.

נסענו לפגוש את אחד הרועים שמביא את עדר הפרות שלו לבריכה הזו, אך לא מצאנו את ביתו, וכשנסענו בשביל ליד שדה פילפלים (השייך כנראה לכפר עין אל בידה, מצפון למעיין) שקעה המכונית בתוך שלולית מיםinfo-icon עמוקה שנבעה כנראה מנזילה באחד הצינורות. אינני יודעת אם יש קשר, אבל ידוע לי שלפלסטינים אסור להחליף ולתקן את התשתיות וזו אחת הסיבות למיעוט המים לצריכתם – הן לחקלאות והן לצריכה ביתית. קראנו לעזרה, אך לא ידענו להסביר  למושיעינו איפה בדיוק אנחנו נמצאות. במקביל שאבנו את המים עם בקבוקים ריקים שמצאנו שם על מנת להוריד את המפלס. כעבור שעה וחצי הגיע י' רכוב על חמור ומייד אחריו 2 ילדים בני 12-13. אחד הילדים חלץ את נעליו ואילו השני נכנס לבוץ עם נעליו החדשות והמבריקות שנהרסו מייד. דחפו ודחפו, עד שלבסוף המכונית חולצה מהשלולית.

16.00 – ח'רבת מקחול: ביקרנו את נאג'יה, אשת יוסף בשאראת שבהיריון עם הילד השמיני. בניגוד להיריון הקודם , הפעם היא פורחת וקורנת ומאוד מאושרת. בעוד שבוע צריכה ללדת. אף פעם לא הרמנו ראשינו לגג של הדיר, והפעם, לראשונה ראינו. שובך יונים מאולתר מעשרות כלים – דליים, ארגזי קרטון, ג'ריקנים ועוד כל מיני חפצים ובהם עשרות יונים יפהפיות .

18.00 נסענו לאל חדידה בצד הדרומי של התנחלות רועי כדי לשמוע דיווח על הפינויים שהיו בשבועות האחרונים בחומסה. עשרות אנשים קיבלו בראשית החודש צווים להסתלק מביתם ונזרקו על טפם וזקניהם, נשותיהם וצאנם במדבר ב-45 מעלות. ביקרנו אצל משפחת סלאמין. כשטילפנתי שאל אותי ר. , אבי המשפחה מתי אנחנו באות, אמרנו "עכשיו" . לקח לנו קצת יותר כי השער אליהם ליד התנחלות רועי היה נעול והיינו צריכות לנסוע דרך המדבר. כשהגענו נוכחנו שכל בני המשפחה לבושים במיטב מחלצותיהם – הגברים והנשיםץ הזמינו, כנהוג לאוהל האירוח, שתינו תה ושאלנו מה החגיגה . מתברר שהם נוסעים לטול כרם לבלות את הערב. כולם ! ולא רק, כשקמנו ללכת , נבוכים, ראינו שמשפחה נוספת, חגיגית באותה מידה מצטופפת בתוך מכונית וממתינה להם לנסוע לטול כרם. ראו עד היכן מגיע מצוות הכנסת האורחים. אין מצב שיאמרו לנו "מצטערים, אנחנו בדיוק בדלת, מחכים לנו , אנחנו נוסעים לטול כרם, בואו בפעם אחרת" והרי לא הודענו מראש על בואנו ! לא ! הם קיבלו אותנו במאור פנים, כולל הילדים שכבר היו לחוצים לנסוע, ואירחו אותנו יפה, כאילו אין להם שום תכניות אחרות.

מדהים !