בבקעת הירדן הנצורה, התושבים תחת טרור יהודי ומורעבים

הטרור היהודי בבקעת הירדן משתולל!
בהגיענו לקהילות לא היתה נפש חיה בתחילה. לפי האוטו חשבו שאנחנו מתנחלים והסתתרו.
 

הגיעו אלינו בקשות לאוכל מהבקעה. לא די בכך שבכל יום תוקפים את קהילות הרועים מתנחלים שלוחי רסן, שבחסות תשומת הלב שמופנית בעיקר לעזה הפכו לשקופים (הקהילות), הצבא הכריז מלחמה גלויה גם על תושבי הגדה וכל הכפרים בה חסומים. חקלאים לא יכולים ברוב המקרים לצאת למסוק זיתים, אנשים לא יוצאים לעבוד, וכל השאר כלואים בתוך הכפרים והערים.

עשינו קניה גדולה  של ירקות ומזון יבש , העמסנו על הטנדר של שלמה ש' היקר ויצאנו לדרך.

מלחמת חרבות ברזל נותנת את אותותיה בכבישים. הדרכים היו שקטות להפליא, ולאורך כל היום לא ראינו מכוניות פלסטיניות, גם לא על כביש 60 העמוס בדרך כלל. הבאנו מזון לכ-20 קהילות רועים, שאישרו באוזנינו שאין להם, ממש אין להם מה לאכול. בבקעה עצמה יש מכולת רק בקצה הצפוני שלה, וגם היא ריקה. הדרך המובילה ליישוב טיפה גדול יותר, ממנו מביאים מיִם וקונים אוכל, חסומה בשער שאותו מאיישים חיילי מילואים. בשבוע הראשון לא נתנו להם אפילו להביא מים. אחד הפלסטינים אמר שעד היום לא ידע שנותנים להביא מים, אז הם פשוט מצמצמים יותר ויותר את צריכת המים!

לשמחתנו ראינו שמיכלית המים עברה פעמיים ללא עיכובים בשער. אבל לאחרים לא נותנים לעבור. אצל אחד הרועים יש מחלה בדיר וכל יום מתים כבשים. אין לו תרופה כי הווטרינר לא מורשה להגיע. כדי לטפל יש לקחת דגימה מכבשה חולה/מתה לשם אבחון המחלה.

הסוחרים שקונים מהם בד"כ גבינות וכבשים מנועים גם הם מלהגיע ווהרועים הגיעו לפת לחם.

אבל הנורא מכל הוא הטרור שהפלסטינים חיים בו. הטנדר הלבן בו נסענו דומה לכלי רכב של המתנחלים או הצבא וכל קהילה שהגענו אליה מצאנו אותה ריקה. ברגע הראשון חשבנו שעזבו, אבל אט אט צצו עיניים מבוהלות מאחורי האוהלים וכשזיהו אתנו, התקרבו ואמרו שחששו שאנחנו מתנחלים. ראינו חרדה נוראה בפנים התמימות. יתירה מזו, בשבוע האחרון עזבו 4 קהילות את צפון הבקעה ועוד שלוש את גב ההר. באל חדידיה עמדנו עם הנשים והילדים לפני הדיר ושוחחנו. לפתע הגיחו מעבר לפינה 2 מכוניות ו-3 גברים זינקו מהן, גם נשים, עם רובים ארוכי קנה שלופים. אינני יודעת מה הם חיפשו, אבל הופתעו לגלות שאנחנו ישראלים. לאחר שהסברנו להם שאנחנו מביאות מזון לקהילות, הם הפכו לעוינים ולאחר משפט או שניים הסתובבו ועזבו את המקום.

בתנאים הקשים של הבקעה – החום הנורא, מניעת המים, והריסות הבתים – התושבים עמדו עד כה בגבורה. אבל עד מתי יוכלו? ההשתלטות על האדמות שלהם מתגברת, מניעת המרעה וההתקפות על הבתים ביום ובלילה שוברים אותם. קורע לב לראות את הכפרים הנטושים. תרופות וכלים זרוקים עם ניילונים שכבר אין בהם צורך. רק ריח הטאבון שעוד נישא באוויר.

כן, חברים יקרים, בעת שאנחנו עסוקים עם החמאס בעזה מתרחש טיהור אתני בגדה. אנשים, כולל ילדים וזקנים מגורשים מבתיהם, כפר אחרי כפר. המתנחלים הם הזרוע המבצעת, המדינה וצבאה עומדים מאחורי הגירוש, וכל מי שלא נרתם למנוע אותו – אחראי!

אנחנו מנסים לקיים משמרות הגנה, 24/7, אך אין לנו מספיק פעילים. מי שמוכן להצטרף שיכתוב לי במסנג'ר. מאוד זקוקים.