ח'לֶת מַכחוּל: מלווים כבשים ומשחקים מחבואים

אלה ואני הגענו לבורהאן ב-7:15 בבוקר. הצטרפנו אליו ואל סמאהר, שבדיוק כיסו ביריעות פלסטיק כמה טונות של מזון טרי לצאן, לפני שיתחיל לרדת גשם – פרויקט שכלל חפירה ונשיאת סלעים כבדים ביותר. כשהתחלנו, השכן של בורהאן בדיוק נסע להלוויה בטאמון, שם חיים רוב ילדיו של בורהאן במשך השבוע. בורהאן הסביר שיום קודם בחור מטאמון נורה למוות בידי חיילי הצבא הישראלי בטובאס, כנראה משם שהתנגד למבצע שבדיוק החל שם.

האכלנו את הצאן ובשעה 9 הוצאנו אותם להליכה קצרה קרוב לבית, שבמהלכה בורהאן סיפר לנו איך הוא מבין את מה שארע בטובאס. "עד מתי נחייה כך?" הוא שאל. השיחה קלחה והוא נזכר בכמה אירועים במהלך 15 השנים האחרונות, בהם הוא הוכה בידי קבצות של חיילים וסבל מטראומות – פעם באופן כה חמור שחווה אובדן זיכרון והיה זקוק לאשפוז.

שבנו הביתה, שוב השקינו והאכלנו את הצאן, הפעם בסוג אחר של מזון, ועשינו הפסקה לכבוד ארוחת בוקר. למדתי שכל המזון לצאן מגיע מישראל, במחיר של 100 ו-1,500 ₪ לטון לפי סוגו, כי אין די מים לפלסטינים לגדל תבן בבקעת הירדן. או כדברי בורהאן, "אין לנו מספיק מים אפילו כדי לשתות בעצמנו". טאטאנו את הדירים כדי לאסוף את הגללים המשמשים כדלק לטאבון, התנור באדמה שבו סמאהר אופה את הלחם. את העבודה קטעו כמה סיבובים של משחק מחבואים עם בתם הקטנה, הפעוטה, וניסיונות מצדנו למלא אחר ההוראות המדויקות להפליא שלה כששיחקה כצלמת עם הטלפון של אביה.