אל-פאריסייה: משמרת הגנה מפני תקיפות מתנחלים
יום שישי 16.02.2024
נתי ואני (מיקי) הגענו לעת ערב לפארסיה, למשמרת 'נוכחות מגינה' במסגרת הגנה על קהילת הרועים במקום (24 שעות 7 ימים בשבוע) מפני תקיפות המתנחלים. החלפנו את החברים ששהו במקום במשמרת בוקר /אחה"צ. סשה לקח אותנו למקום בו אירעה בצהריים תקרית שאומנם נגמרה בטוב, במטרה להכין אותנו לאירועים דומים שתכיפותם הולכת וגוברת בבקעה.
לפי דבריו הרועים ב' ול' רעו על גבעה ליד פארסיה בשעת צהריים, בשטח ציבורי של 'אדמות מדינה', בו הם רועים מדי יום ואין שום מניעה לכך גם על פי חוקי הכיבוש. לפתע הגיעו שבעה חיילי צה"ל, שהוזעקו לדבריהם על ידי המתנחלים גלעד ודידי עמוסי מהמאחז (שעדיין אין לו שם) שהוא למעשה שלוחה של התנחלות רותם.
במאחז, שני בתי מידות נישאים ומוארים למרחקים בשפע פנסים גבוהים, שמקבל שירותים מהתנחלות רותם, מתגוררים מלבד משפחת עמוסי גם נערי גבעות. הם מחזיקים ומתפרנסים מעדר של 100-200 ראשי צאן ואולי גם מתקציב של המחלקה להתיישבות של הסוכנות ותנועות ההתיישבות בשטחים. בסיוע המחלקה הזו הוקצו להם ולהתנחלות רותם (כנראה בסמכות לא חוקית) שטחי מרעה שמגיעים ממש מטרים ספורים מבתי היישוב הפלסטיני פארסיה. דבר זה מונע מהרועים הפלסטינים לרעות בשטחים בהם רועים מימים ימימה.
עם הופעת הצבא, הרועים האיצו בכבשים במהירות לעבר ההרים ובשטח נותרו המלווים הישראליים עם החיילים. החיילים דרשו מהמלווים לקרוא לרועים לבירור הטענה שבשבילה הוזעקו - שהם רעו בשטח שאסור עליהם. במקום זאת המלווים הראו להם מפות של המינהל האזרחי
והסבירו כי מדובר בשטח ציבורי פתוח, לפי חוקי הכיבוש, והמרעה אם כך מותר לכולם.
החיילים, שכנראה לא ממש הבינו במפות אך לא היה להם חשק לרדוף בגשם בהרים אחרי הרועים, ויתרו ועזבו. אלמלא כן, ייתכן מאוד והרועים היו נעצרים, נחקרים, שוהים במעצר מספר ימים ולבסוף משוחררים, כי הרי מדובר מלכתחילה בטענה כוזבת. משפחת עמוסי מנהלת עימותי שטח חוזרים ונשנים עם הרועים מפארסיה, כנקמה על כך שהמשטרה אוסרת עליהם לעלות עם עדריהם על אדמות זרועות פלסטיניות.
הגשם שירד כל היום לסירוגין במטחים עזים, המשיך לרדת גם בלילה. נתי ואני הסתופפנו עם בני המשפחות השונים במאהל של משפחת ב', מסביב לתנור עצים מאולתר, עם כוסות תה וקפה, ושמענו מהם על אירועי היום ועל החשש המתגבר ששטחי המרעה שעוד נותרו להם הולכים ונסגרים בפניהם.
הלילה עבר בשקט באוהל המתנדבים, שיש בו מזרונים ושמיכות, מחצלת ושולחן קטן וכיסאות. לעתים משמש האוהל הזה למפגשי הורים וילדים עם המתנדבים, לשיחות ולהפעלות, ותמיד עם תה וקפה שהמארחים מביאים.
יום שבת 17.02.2024
הגשם החזק המשיך לרדת בבוקר על רקע קולות בעלי החיים - קרקורי תרנגולים, פעיות כבשים, נביחות כלבים ויללות חתולים.
בהמשך הבוקר הגיעו ששת המלווים למשמרת היום והם הצטרפו לרועים מייד בגשם, שלא ויתרו על המרעה. הרועה א' יצא בליווי יערה ודוד למרחק לא גדול מביתו, המרעה עבר ברטיבות אך בשלום וללא הפרעות. ל' וב' רעו במקום אחר, גם הוא קרוב לביתם, שם כנראה היה שבר ענן שהבריח אותם בחזרה אחרי שעה. הכבשים וגם הם נרטבו עד לשד עצמותיהם.
דני ותום נסעו ללוות את י' בח'לת מכחול, מאהל של רועים פלסטינים קרוב להתנחלות חמדת. גם שם גם ירד גשם אך כשהם ראו שהרועה וילדיו מסתדרים עם המצב גם הם החליטו לסבול מעט וליוו במשך 4 שעות את העדר. הרעייה עברה ללא הפרעות.
אני ומרב נשארנו במאהל פארסיה. הסתובבו בין המשפחות שבהן נותרו הנשים והילדים בלבד. העברנו את הזמן בשיחות על ענייני היום, על החיים ועל הילדים. עזרנו לילדים בשיעורי הבית באנגלית וגם הפעלנו אותם בהתעמלות ומלאכת כפיים. מדי פעם העפנו מבט לעבר ההרים וגם ניגשנו ממש לשם, לראות אם הגיעו מתנחלים לשטחים הזרועים, אבל הגשם שלא פסק כנראה השאיר את המתנחלים בבית.
דני, מהנדס מכונות במקצועו, חזר מהמרעה בשלוש ומייד התיישב לתקן את האופנים של הילדים, כמו תמיד. אלה אופניים שהוא אוסף ברחובות או מקבל כתרומה, מתקן ומשפץ ומביא לילדים, לרוב שמחתם. ועבודה לא חסרה - שרשרות נופלות, כיסא משתחרר, פנצ'ר. בהפוגות בין הגשמים הילדים חזרו לרכוב בשטח והנשים מיהרו לחלוב את הכבשים. החלב עובר לעיירה טובאס להכנת גבינות, לבּן ושתייה לתושבי העיירה.
משמרת הלילה הגיעה בארבע וחצי אחה"צ ואנו נפרדנו מכולם והמשכנו לתל אביב, להפגנה למען שחרור החטופים ולהפסקת המלחמה.
יום של כיבוש עבר בשלום, אך המתח ואי הוודאות ממשיכים להטריד מתחת לפני השטח.