בדרום ובצפון הארץ מלחמה. בשטחים הכבושים המתנחלים חוגגים על הפלסטינים

יום קשה ומדכא.

עצרנו אצל  משפחתו של מ', האחראי מטעם הרשות הפלסטינית על הקשר עם קהילות הרועים. מ' עצמו שהה בטובאס ואנו פגשנו את הוריו, שקיבלו אותנו בברכה וכוס תה. האב סיפר שבינתיים המצב רגיל - המתנחלים מצמצמים ומגבילים את שטחי המרעה שלהם והם נאלצים לקנות אוכל יבש בכסף מלא. יחד עם זאת חזר וייחל  לחיים משותפים בשלום ובשקט ולסוף המלחמות.

פארסיה. זהו מאהל רועים פלאחים מול התנחלות רותם האקולוגית, שקמה לפני כ-10 שנים על שטח של היאחזות נח"ל משנות ה-70. אחד הרועים סיפר שהם לוקחים את הכבשים למרעה בשדה סמוך לכפר שלהם, אך דידי רבש"צ רותם וחבריו תוקפים ומגרשים אותם. הוא ביקש מאוד שנבוא אליהם לליווי יומי. אחרי יומיים, בלילה, מתנחלים חמושים פלשו למאהלים בכפר, היכו ילדים. פיזרו איומים. מאז קבוצת מלווי הרועים נמצאת שם בנוכחות 24/7.

ח'לת מכחול קהילת רועים סמוכה להתנחלות הדתית חמדת. את בורהאן ואחיו מטרידים בעיקר מתנחלים משני מאחזים בלתי חוקיים, האחד נמצא בשמורת הטבע אום זוקא ונמצא בתנופת התרחבות במבנים ובאנשים ובעדרי בקר וצאן; והשני קרוב יותר להתנחלות חמדת, ומשם יוצאים מתנחלים בטרקטורונים וסוסים לפרוע ברועים.  

יום קודם לבואנו, באימון של חטיבת כפיר, פגע פגז בדיר של רועה באחת הקהילות שאיננו מלווים. כתוצאה נהרגו 4 כבשים ועוד כמה נפצעו.

עוד אנו שותים תה ומשוחחים עם בורהאן, הגיע אליו טלפון מאבו סאקר מחדידיה, קהילת רועים סמוכה להתנחלות רועי. אבו סאקר הודיע כי חיילים, או מתנחלים במדים, פורצים לביתו ומנסים להרביץ לאשתו!
רצינו לצאת אליהם מייד אך אבו סאקר התקשר שוב והודיע שהתקיפה הסתיימה בלי נפגעים וכי החיילים/מתנחלים עזבו. חלפו חמש דקות והגיע עוד טלפון 'הצילו', מרועה שהדיר שלו נפגע מפגז ביום הקודם. הוא הודיע בבהלה גדולה שהוא רואה כוחות צבא לידו וחושש ששוב יפגעו בדיר שלו.

החלטנו לצאת לשטח ולדבר עם יחידות הצבא, שיזהרו באימונים ושלא יחזור אירוע הפגז. בדרך פגשנו יחידת מילואים. המפקד הבהיר שהם לא השתתפו בירי אתמול וניסה לקשר אותנו עם החמ"ל של החטיבה, אבל בחמ"ל סירבו לדבר עם אזרחים.

מחסום עטוף. במחסום זה, הקרוי על שם הכפר הפלסטיני הסמוך, עוברות מכליות מים משטח A ומספקות מים לרועים. לא בחינם. הרועים משלמים הרבה מאוד כסף, פי חמש ויותר מהרגיל. בזמן שהותנו החיילים העבירו את רוב המיכליות אחרי בדיקה קפדנית.

החיילים הסכימו שנעבור לצד השני של המחסום שם חיכה לנו הרועה שישב במכוניתו. תרגמנו למפקד במקום את דבריו מערבית, כדי שיעביר לגדוד המתאמן בשטח את ההזהרה מפני נפילות פגזים. הרועה הראה והסביר היכן הדיר שלו מצוי והתחנן שהצבא יזהר לא לפגוע בכפר. הוא דיבר בהתרגשות והרים את  קולו והחיילים גערו בו בכעס שלא יצעק. כנראה אנשים נכבשים ומדוכאים צריכים רק להתחנן בשקט. בסופו של דבר, המפקד דיבר ישירות עם מפקדיו והעביר להם את בקשת הרועה, ובעצמו הבטיח לנו שיעקוב. אח"כ החזיר לרועה את תעודותיו וזה שב לביתו ולכבשיו. מבורהאן הבנו שהרועה לא מתכוון להגיש תלונת נזיקין. הוא כנראה לא מאמין שיצא משהו מהתלונה.

חמרה. באנו לבקר את הנשים שנותרו לבד במאהל הסמוך למאחז הלא חוקי עמק תרצה בו מתגורר המתנחל האלים משה שרביט עם משפחתו ומתנחלים אלימים נוספים. הגברים עזבו עם מרבית העדר לרעות ליד ג'נין, באזור שקט שיש בו עשב. הנשים שמחו לקראתנו. לדבריהן משה שרביט המתנחל הגביר את הטרדותיו מאז תחילת המלחמה; הוא מגיע יום יום ולפחות שלוש פעמים ביום. יום קודם בצהריים הגיע בחברת אחד ושמו יעקב, שניהם שוטטו באזורי המגורים ונכנסו לחדרים בטענה שהן מסתירות מחבל עם נשק. ביום רביעי אחה"צ הגיע וגירש את עדר הכבשים שרעה ממש ליד דיר הכבשים. הוא גירש גם את הילדים ששמרו על הכבשים. לעת ערב הגיע הצבא. החיילים ריכזו את הנשים והילדים מחוץ למבנים וערכו חיפוש בחדרים (לא מצאו דבר). בשלוש לפנות בוקר הופיע שוב משה עם עוד מתנחל ועם פנס, האיר לתוך המבנים והעיר את כולם. הוא קילל והתקרב אל הילדים והנשים, ושוב האשים אותם שהם מסתירים מחבל עם נשק. אב המשפחה שיחדי, שישן שם כנראה באותו לילה, ענה לו שאינם מסתירים דבר ובכלל שהם מתכוננים לעזוב למקום אחר בקרוב. כך לדברי הנשים.

בעודנו יושבים ושומעים את הסיפורים הנוראים, הגיעו למאהל משה ויעקב חמושים ברובים, והתחילו להיכנס לחדרים. "מחפשים את המחבל שאתם מסתירים!"
ניסינו לחסום אותם תוך כדי כך שאנו מצלמים אותם. הם התקרבו אלינו במהירות, כסנטימטרים אחדים מגופנו, מקללים אותנו כבוגדים ותוקפים את המצלמים. את הטלפון שלי זרקו לתוך דלי מים (הצלתי אותו בזמן). משה דרש שנעזוב, ענינו לו "נעזוב כשאתה תעזוב ותפסיק להטריד." אך הוא לא התרשם והמשיך לעבור מחדר לחדר.

בתוך המהומה הזמנו צבא ומשטרה. הגיעו 4-5 חיילים עם קצין בדרגת סרן. הקצין דרש לדעת למה אנחנו שם וטען שאנחנו מפריעים לו לנהל את משימותיו. באותו זמן המתנחל שרביט חטף את הטלפון של רומן, אחד המלווים, והעיף אותו לעיני המפקד למרחק 20 מטר. הסברנו למפקד שאנחנו כאן כדי למנוע את האלימות הזאת ושאלנו למה הוא לא מתייחס אליה. המפקד טען שהוא שם כדי להגן על משה המתנחל. "זה תפקידי," כך אמר.

לבסוף החיילים עזבו את המקום והוציאו משם את שרביט. אך האירוע לא הסתיים. משה ויעקב המשיכו לשכנים, משפחת שתייה, והבריחו את הכבשים שלהם מהדיר. מיהרנו לשם אך הוא בינתיים הספיק להכות את השכן המבוגר וגם להסתובב בביתו. נ', שהתאושש בינתיים, יצא והרחיק את העדר למרעה עד יעבור זעם.

משה ויעקב חזרו למכוניתם בוואדי וכנראה חיכו לנו. התלבטנו כמה זמן להישאר כדי לגונן על הנשים והמשפחות האחרות, אך לפתע הגיע טלפון משיחדי שדרש שנעזוב. הוא צעק ששרביט מתנהג ככה בגללנו. כנראה המתנחל איים עליו והוא שיתף איתו פעולה. עזבנו.

למחרת שרביט שב והטריד את כל הרועים בחמרה. יומיים אחר כך כל 5 המשפחות התפנו משם!
עוד כפר ננטש. המשפחות עברו כנראה לשטח שחכרו קרוב לג'נין.

 ארבעה מתנדבים שלנו  הגיעו בשבת לעזור לזוג הקשישים שתייה, לארוז ולעזוב. לדברי מאירה, אחת המלוות, היה זה מחזה קורע לבבות. השניים בכו מאוד. העצים שגידלו בחצרם לתפארת היו כילדיהם. נזכרנו בדברי אביו של מ', שייחל בתחילת היום לחיים של צדק ושוויון לכולם וחיים של שלום זה לצד זה.

בדרכנו הביתה ביקרנו בעין סַכּוּת, הבאנו לילדים תיקי בית ספר שביקשו מאוד, וחזרנו לעת ערב לישראל.

הדוח יצא ארוך אך אפילו מילים רבות לא יצליחו לתאר את הרוע, והעדויות לא יצליחו להביא את הטוב.
אבל כולנו ידענו שנמשיך לנסות.