בקעת הירדן: שניים אוחזים בבקעה, זה אומר שלי, זה אומר הכל שלנו

ליווי רועים באזור רשאש

יצאנו באיחור אל הלא כל כך נודע. הרועים אותם היינו אמורים ללוות לא ענו לטלפון. עד התפצלות הדרכים קבלנו תשובה לנסוע בכל זאת אליהם. פנינו ימינה בסוף כביש 505 והגענו לאזור מוע'ייר, רשאש. עדר צאן אחד חלף בדרכנו. קהילת רשאש שלדברי מורי לאותו יום, מורכבת מבדואים של הג'הלין שהתפצלו משאר השבט בעקבות מחלוקת לפני כ-30 שנה, הגיעה לאזור הזה, ובנתה עליו משכנה. נמצאת על הרכס שלפני הירידה לבקעה מזרחה.

רוב העדרים כבר שהו באזור המרעה. הצטרפנו לח' ועדרו באזור הנמצא כמה מאות מטרים מרשאש. מדרום ראינו את גדר הבסיס הצבאי שממוקם שם. לידו, הודיע לנו חברנו הרועה, גר המתנחל (אל)חנן שתיכף יופיע, כדרכו מדי יום.

ואכן לאחר זמן מה הופיע סוס ורוכבו הצעיר מכיוון דרום וסובב אותנו ממרחק בטוח. בהמשך הגיע טרקטורון עם אלחנן מלווה בשני ילדים קטנים ונסע לאורך דרך העפר הלוך וחזור. הבנו מגיא וגם מאלחנן שיש הסכם בין הצדדים בחסות הצבא כי הדרך הזו ובהמשכה במורד לכיוון הבקעה מחלקת את השטח, כך שהאזור הצפוני והגדול הוא לרשות הרועים הפלסטינים והאזור הדרומי לרשות המתנחל.

בהמשך הגיע העדר של המתנחל ורעה באזור הדרומי. עדר פלסטיני הגיע מאזור עוג'ה לכיוון הכפר.

במחזה המאורגן שהתחולל שם המשיך הילד עם הסוס להסתובב סביבנו, באותה ארשת פנים, ולא ענה לשאלותינו. העדר שלנו במקומו מלחח ללא הפסקה. אמנון הולך לכיוון העדר החדש שמגיע ומאוחר יותר אני לכיוון העדר שהתקדם מערבה.

ואז.... בשלב מסוים הלכנו שנינו לכיוון אלחנן ועוד כמה שהצטרפו אליו שנראו ממרחק כחבורה של 5-6 צעירים. ניהלנו שיחה עם אלחנן (כאשר כל הצעירים שסביבו מצלמים אותנו ואנחנו אותם) בניסיון להגיע למשהו, ונשארנו כל אחד בעמדתו. לטענת אלחנן מי שמפריע במקום הם אנחנו, שבאים לחרחר ריב פחות או יותר. בימים אחרים, כאשר אנו לא שם, יש דיבור בינם לבים הרועים הפלסטינים. הם מכירים אחד את השני. לא שותים קפה ביחד, אבל מבינים את הגבולות שמוקצים לכל אחד מהם. אין לו כוונות אלימות. מעולם לא פעל באלימות. תוכיחו לי. תמונות.

חזרנו בוויכוח ל 1948(קום המדינה)  ועברנו ל 1967 (כיבוש הגדה) ומי נולד מתי ומי מרגיש אשם ומי בטוח שהכל שלו והלכנו על הציר הזה 4-5 פעמים ללא תועלת, אבל דיברנו. לדבריו אנחנו מרגישים אשמה על מה שעשינו לערבים ב 48 ומשליכים כנגד המתנחלים, שבסך הכל לא עושים שום רע. למעשה, לדבריו, הכל שלנו, אדמות מדינה. ח' (שהשקיף על השיחה ממקומו והתעניין לאחר מכן) רואה את השטח כשלו. לא מוכן לקבל את הגבולות של הצבא. לא מכיר בהסכם שקיים. למרות זאת, נראה שהוא מעדיף, לפי "ההסכם", לרעות בחלק הצפוני ולא להסתכסך.

הפגנה בקדום: אין חדש
הגענו באיחור כאשר מרחוק מיתמר עשן הכדורים ועולה השמיימה. ההפגנות ממשיכות כהרגלן, לאחר הפיאסקו של "ניסיון להבנות ופתיחת הכביש". כלום לא קרה אמר לי ס', עשו כאילו וחזרו לסורם. וכן ההפגנה השבועית. עזבנו בסוף ההפגנה, בשעה שלוש, כאשר מטח כדורים אחרון וצעקות של התושבים על החיילים, הודיעו על סוף ההפגנה. אדי גז חודרים לעיניים ולאף כחלק מסדר הטבע. כמו שהכל נסבל בצורה בלתי נסבלת לאורך כל כך הרבה זמן.

המצור על עזון: נמשך
רכב צבאי עמד בכניסה לעזון, עיירה פלסטינית ברשות הפלסטינית, על הדרך בין שכם לקלקיליה. ריבועי הבטון חוסמים את הכניסה. השער הצהוב (שהקים הצבא) חתוך באמצעו. לפי מקור יודע, זו הסיבה למשבר הנוכחי. המת"ק טוען שהפלסטינים חתכו את השער כדי למכור את הברזל. או משהו דומה. הסגר כולל גם כניסה של הצבא לכפר, כניסה לבתים בלילות, וכל הווג'עראס.

חיילים, בראשם רב סרן עצבני להפליא, שהסביר לנו במבטיו ובקולו כמה הוא מתעב אותנו. אמנון בגישה התמימה שואל שאלות, וההוא מהסה את חייליו לא לענות לנו.

המשכנו לעיזבת א-טביב, כפר פלסטיני כ-6 ק"מ מזרחית לקלקיליה. תור מכוניות ארוך השתרך משני צידי המחסום הצבאי הזמני; כלי רכב צבאיים חסמו את הכביש שמוביל לכל האזור: עיזבת א-טביב, עסלה, עזון, תולת, וכן לצד הצפוני של הכביש, ג'יוס וכו'. נהגים ישבו במכוניות מרוטי עצבים, לדבריהם זה נמשך כך וכך זמן ומישהו אמר לי (על החיילים) 'איך אתם יולדים ילדים כאלה. הם יוצאים לכם מהתחת.'

אותם החיילים שקיבלו את פנינו בשמחה בעזון הגיעו לכאן לפנינו לארח אותנו. נקצר את הסיפור על התנהלותם החוזרת, על גסות רוח והטחת מילים בוטות. הדבר שהכי הדהים אותי בקטע המטורף הזה, שהם לא מאפשרים לאנשים לצאת או לחזור לבתיהם, לא עושים בדיקות אלא סתם ככה סוגרים שער לכך וכך זמן, אחר כך פותחים, אחר כך סוגרים. כי הם יכולים. עוד דבר מדהים: שתי חיילות שעמדו על מכסה המנוע של כלי הרכב הצבאי, בידיהן הנשק באופן הפגנתי מעורר גיחוך עד שאט נפש