רשאש ותושביה תחת איומים מצד מתנחלי המאחז "מלאכי השלום"
יצאנו מתל אביב ביום שני בשעה 16.30 כדי לשהות בלילה במאהל הכפר העני רשאש בקרבת הכפר דומא. זהו אזור שמדינת ישראל ניכסה אותו תחת השם עמק שילה. לפי המסורת היהודית היה עמק שילה מקום המשכן לארון הקודש ואולי ללוחות הברית, שנחקקו בהם דיברות הצדק. שם, לצד התנחלות ותיקה ובורגנית למראה, הוקם לפני מספר שנים, במקום שהיה בעבר בסיס צבאי מאחז שקיבל את השם הרשמי מלאכי השלום. המאחז מקבל שירותים מלאים מההתנחלות האם ומטרתו הראשונה היא לייהד את השטח. בניגוד סרקסטי אך בעיקר אורוֶוליני לשמם, תושביו המלאכים יוצאים מדי יום לעבודת חבלה ואגב רעיית עדריהם הם דוחקים מבתיהם ומשדותיהם את התושבים הפלסטינים המתגוררים מסביב, באיומים, במילים ובכלים מלחמתיים מנבוט ועד נשק חם. כל האמצעים כשרים לסילוקם מהמקום ולאפשר להגשים את החזון המשיחי של יישוב הארץ כבימי יהושוע בן נון. המאחז הזה זכה לאחרונה להכרה רשמית של ממשלת הימין מלא על מלא, ועכשיו מי יזיזו?
מלאכי החבלה הם בני נוער וצעירים מגיל 16עד 30 ויותר, שמתהדרים בציציות ארוכות המשתלשלות מחוץ למכנסים, כיפה גדולה וסנדלים תנכיים. הם בנוסף לגברים מבוגרים, כבר הצליחו לגרש את תושביהם של שני יישובים גדולים - קאבון ועין סמיה, המונים כ 400 גברים נשים וטף, שנטשו כי לא עמדו באיומים מילוליים ופיזיים ואפילו בנשק חם, שהופעלו עליהם. הצבא נקרא לעזרה מפעם לפעם אך עמד מנגד בשעה שהגליית התושבים למקום אחר קרתה בפועל.
גם רשאש נמצאת תחת איום כזה. לכן שוחרי השלום מביננו נקראו ע"י קבוצות שונות, כמו 'תורת צדק'. 'זוכרות' ו'מסתכלים לכיבוש בעיניים' לבוא ולנסות למנוע את גרוש הכפר הזה ותושביו.
רשאש הוקמה ע"י אבי המשפחה חג' סולימן, שברח ב1948 מתל עמל שליד טבעון. הוא חכר אדמות בסביבות הבקעה מאחד מהתושבים הפלסטינים והקים משפחה לתפארת המורכבת כיום משלושה בתי אב המונים כ-100 נפשות. הצריפים והמאהל עלובים למראה מבחוץ אך מסודרים ונקיים מבפנים, עם חשמל מפנלים סולאריים ומים שהם מביאים בעוקבים ממעין עין סמיה. אין בית ספר במקום והילדים לומדים בבית ספר יסודי בכפר דומא, הנמצא מעבר להר במרחק של כ-5 קילומטרים ועוזבים בהגיעם לתיכון.
הגענו למקום בדרך לא עבירה למכוניות רגילות, תלולה ומעט מסוכנת. הנוף שנגלה לעינינו בשעת ערב היה מופלא - הוד הרי הבקעה והרי ירדן שממול. חנינו והתקבלנו בשיק (אוהל אירוח), הוגשו קפה ותה ויצאנו לסיור קצר בכפר. נוגה, שביקרה כאן שבועיים קודם, הביאה צילומים ממוסגרים למשפחות. ישבנו איתם בחוץ כשהילדים משחקים סביבנו וגולשים במגלשה שהתקין עבורם אחד מארגוני המחאה. וכשהשמש שקעה התפזרו כל אחד ואחת לביתם.
חזרנו לשיק שם הוגשה לנו ארוחת ערב - פיתות ולבנה וצ'יפס, ארוחת גורמה ולא אפריז שגם אייל שני לא יכול להתחרות בה. שוחחנו על המקום וצרותיו עם גברי המקום וב9.30 הלכנו לישון. הרב אריק אשרמן ייעץ לנו לצותת לכל רעש חריג ולהתקשר אליו אם מלאכי החבלה יחליטו לרדת. בשעה 12 נראה מרחוק אור על הגבעה אך אחרי רבע שעה כבה. אין לדעת מה היה אך הלילה כולו עבר בשלווה. אורן פלד שהיה איתנו נקרא עם מישהו אחר ליישוב סמוך ואדי סיק ולפי דיווחיו מאמצע הלילה הצבא הגיע וניהל חיפוש במאהל כנראה אחרי מישהו...
התעוררנו עם הנץ החמה, שוב הוד קדומים, ושוטטנו בכפר. מרחוק נראו הנשים שקמו לעבודת יומן. פיתות, הכנת הילדים לביה"ס, האכלת הכבשים וכו' וכו'. עמדנו בשעה שקטה זאת לחזות בזריחת השמש ובואדי התלול, שיש ממנו שביל המוביל למעין עין רשאש. כבר 3 שנים שרועי עין רשאש הפסיקו לרעות בשטח ולהגיע למעיין שלהם בגלל אלימות המתנחלים הטרוריסטים שתפסו בעלות על המקום ומשתכשכים בו כבמקווה ומונעים באיומים מאנשי רשאש להגיע לשם.
בשעה 7.30 יצאו 15 הילדים לבית הספר בדומא, לבושים בתלבושת אחידה מצוחצחת, למסע בן קילומטר וחצי על חמורים, 3 חמורים עם 4 ילדים על כל חמור. ללא ליווי מבוגרים. הילד בן השבע או התשע משגיח על אֶחיו ויודע להובילם ליעד. החיים חייבים להימשך וכולם מגיל אפס נוטלים אחריות.
האחרים, כולם שקעו בעבודת יומם. הנשים בטיפול בבית, בהכנת האוכל בהכנת המספוא, הגברים במרעה היום או בעבודות בחוץ.
אבל, יש אור בקצה המנהרה. הפתעה ביום שלישי בבוקר! אחרי זמן רב שתושבי הכפר לא יצאו את שטח הכפר ונאלצו להאכיל את הצאן במספוא קנוי הוחלט לחזור לשטחי המרעה שלהם. בליווי מתנדבים שהגיעו מוקדם בבוקר הם יצאו לרעות את הכבשים והרחיקו עם העדרים למרחק של שלושה קילומטר מהכפר! כפי שדווח, היום הראשון לתוכנית עבר בהצלחה. אומנם במרחק נראָה עדר כבשים של מתנחלים אבל כנראה לא הפריעו באותו יום.
יש להחזיק אצבעות ולהמשיך לבוא ולעזור, כי רק כך תוחזר האדמה לבעליה ואולי משהו מהצדק יופיע. אמן – כן יהי רצון .