כבון, בקעת הירדן: ה ט י ה ו ר הצליח כאן

יש המון מקום יש בין הים לים, אבל לי אין מקום אפילו לבית.  (מפי תושב כבון. הביא אבישי מוהר)

הערב יורד. אנחנו עומדים עם אבו סלימאן ליד שאריות של אוהל המגורים שלו. שלוש מכוניות עמוסות מתנחלים חולפות ליד האוהל בצהלות שימחה. נוכחותנו, הישראלים, מרתיעה והם לא עוצרים הפעם כדי להמשיך את ההתעללות הקבועה שלהם. אנו מפצירים באבו סלימאן שילך לאחיו ולא יישאר פה לבד. הוא אומר, "כן, כבר אני הולך," ולא מסוגל. מתיישב על סלע, פוכר אצבעות ועיניו דומעות. אני נשנקת. ליבי מתפקע מכאב למראהו, ובכל זאת – אני אשן הלילה בביתי הבטוח ולאבו סלימאן, אשתו ובנותיו, אין כבר בית. זאת לא עוד נכבּה, זה המשכה של הנכבה ההיא, זו שאסור לדבר עליה.
 

הגירוש הזה הוא לא רק עבודת ידם של המתנחלים. מאחוריהם עומדים מדינת ישראל באמצעות נערי הגבעות, הצבא והמשטרה, שמתעללים בקהילות הרועים בבקעת הירדן עד לגירושם הסופי.  כאשר אלה יינטשו את בתיהם ברוב ייאושם המדינה תשתלט על האדמות ותקים עליהן עוד ועוד התנחלויות. לפשע זה שותפים ואשמים כל אזרחי המדינה, ששותקים, שמאפשרים, שצועקים ב ו ש ה   ד מ ו ק ר ט י ה אבל עכשיו אומרים: בלי להזכיר את הכיבוש, הוא לא רלוונטי כרגע. אשמה גם ארצות הברית שעושה נו נו נו וגם אירופה, שבנתה פה בית ספר לפני שנתיים בלבד ובו בזמן מקיימת יחסי ידידות עם מי שגירש את הילדים מבית הספר. הגינוי הרפה וחוסר התגובה כמוהם כהסכמה בשתיקה.  כך אשם גם כל מי שלא עצר את גירוש ראס א-תין, ואת גירוש עין סמיה את גירוש כבון (כולם בשנה האחרונה). ויותר מזה – לא עוצרים את הגירוש הבא, שכבר מתבשל בגבעות המאחזים ובמסדרונות הכנסת.

אני כל כך שבורה, עד שאיני יכולה לתאר את המראה הנורא. הוספתי כאן את דבריו של דורון מיינארט (אל"מ במיל'), שליווה את האנשים ביומם האחרון על האדמה בה חיו כל חייהם:

מזרונים וכלי מיטה מפוזרים על הקרקע המאובקת, בחום הלוהט של אוגוסט, וביניהם חלקי סככות וצמיגים. שבעה אחים עוסקים בפירוק המתחם, שבנה הסבא שלהם לפני 43 שנה. מפרקים בחום הלוהט פחים גליים מסככות הצאן ומעמיסים על עגלת הטרקטור. הבן הצעיר מוציא את העדר למרעה בפעם האחרונה. מחר ייצאו אל המקום החדש, מקום שבו אין מספיק מרחב למרעה. ייאלצו למכור את מרבית העדר ולחפש פרנסה אחרת.
האב, שהגיע למקום כנער, אינו נוכח, לא מסוגל לצפות באבדן ביתו. הנשים נעדרות אף הן. הבית כבר אינו בית. השכן מתכונן לעזוב אף הוא, מוכר את העזים ונשאר עם כבשים בלבד. הסוחרים מנצלים את המצב וקונים בזול. הוא לא אכל כבר שלושה ימים, חי על קפה וסיגריות. בנותיו ובניו מכבדים אותי בארוחה משותפת, מנסף משובח שנאכל מתוך מגש משותף בישיבה על המחצלת. את האוכל הכינו הנשים שעודן שם, המגש מועבר לאוהל הנשים לאחר שהגברים סיימו והותירו.

הבנות שלי לוחמניות, מספר האב, הן לא רוצות לעזוב, אבל אין ברירה. אנחנו יושבים מחוץ לאוהל. חשיכה יורדת, רוח נעימה נושבת. בעברית מצוינת האב ואחד הבנים מבכים את אובדן הבית ואובדן החיים. למרות החזות הדלה שום דבר לא יחליף עבורם את החופש של החיים במרחב הפתוח.

עוד סיפר האב: באחת הפעמים שהילדים מההתנחלות שחולשת על המרחב נכנסו לאוהל, התקשרתי למשטרה. מישהו נפצע, שאלה המוקדנית. לא, עוד לא. הגיע קצין מהצבא, הראיתי לו סרטונים. פגעו בכם? שאל. עניתי: הם נכנסו לבית שלי. נכנסו לאוהל של אשתי והבנות. איימו, לקחו טלפונים. בעטו בריהוט, זרקו אבנים על הכבשים. תחשוב מה היית עושה אם זה היה קורה בביתך. אם היו נכנסים לאשתך, לילדיך.
הקצין אמר שיטפל, לקח את הסרטונים ונסע. מאז כבר השתחרר מהמילואים. התקשרתי למכר שלי מהמינהל האזרחי. אני בחופש, אמר לי.
אם לא נעזוב עכשיו השלב הבא ברור. אף אחד לא מגן עלינו מפני המתנחלים והצבא. רק אתם (פעילי שלום), אך אינכם יכולים להיות כאן כל הזמן.

העיטים צופים בנו מהגבעה למעלה. מדי פעם חולף מעלינו רחפן. מדי פעם מגיע טרקטורון לסיבוב ניצחון בדרך העפר בפאתי המגורים. ערב שבת. הם בחולצות לבנות. בין התפילה לסעודה. לך דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה. להיכנס הם לא נכנסים כאשר הישראלים שם. אבל כשתגיע שעת הכושר לזנב במאחרים לעזוב, הם יבואו להשלים את הטיהור. כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים.

למחרת הייתי בבית הספר הנטוש של קהילה סמוכה, שעזבה בנסיבות דומות לפני מספר חודשים. כל הדלתות והחלונות פרוצים. שולחנות שבורים. חומרי הלימוד מושלכים על הרצפה. על הקיר כרזה המתארת רמזור. אדום צהוב ירוק. אדום אדום אדום.
 

12 משפחות יצאו הערב למצוא פיסת אדמה עליה יטו את אוהלם, וברור להם שגם משם מדינת ישראל החמדנית תסלק אותם. שם, מאחורי מחצבות כוכב השחר, הכל הכל ריק לכל מלוא העין - ורק הרחק הרחק בראש ההר נקודה לבנה - בית, מאחז שהוקם לפני כמה חודשים . תאמינו לי, 20 מאחזים ועוד 20 קהילות רועים דוגמת כבון היו יכולים לחיות פה הרחק זו מזו, מבלי להתחכך.
אלא שמדינת ישראל רוצה הכל.  ה כ ל !!!