בשטחים הכבושים עוד מעט יפסיקו לשתוק לכיבוש

נעמה מתארת לי את החיים בגדה (בשיחת טלפון):

אזורים שלמים סגורים. אזור סלפית, יציאות חסומות, כפרים חסומים. מי שרוצה להגיע לעיר זה ייקח לו 3 שעות בערך.
בתי הספר סגורים מאחר שלרשות אין כסף לשלם לפקידים משכורות. מאמצע אוקטובר הפסיקו לשלם (קשור לכספי המיסים שישראל צריכה לשלם לרשות ולא מעבירה כרגע).
פועלים שעובדים בדרך כלל בישראל גם הם יושבים בבית.
אנשים מתבשלים 24 שעות מול הטלוויזיה, ערוץ אלג'זירה מראה להם את מה שמתרחש בעזה. בתי חולים. אנשים וילדים הרוגים ופצועים.
זאת התקופה הכי קשה שהיתה לה בחייה. היא הרגישה שעוד קצת טלוויזיה והיא נכנסת לדיכאון.
כמנהלת גן החליטה להמשיך ולפתוח את הגן למרות שההורים לא יכולים לשלם. דברה עם הצוות של הגן ואמרה להם שזו החלטה שלה. הן יכולות להחליט כל אחת מה מתאים לה. וכולן החליטו להמשיך לעבוד ללא שכר.

הילדים מאד מושפעים מהמצב. הם רואים טלוויזיה, שומעים את ההורים מדברים. שואלים הרבה שאלות שאין לה תשובה עליהם: האם גם אצלנו יקרה מה שקורה בעזה. האם אנחנו נמות כמו בעזה. למה הורגים אותנו. האם ביום מן הימים נהיה מבסוטין?
שאלה אותם מה רוצים להיות כשיגדלו. ילד אחד אמר שהוא רוצה להיות מנהל בנק. שיהיה לו הרבה כסף. שומע את אבא שלו אומר שאין להם כסף. אחר אמר שרוצה לנסוע למקום רחוק שאין בו מלחמות.
היא מרגישה שהילדים זקוקים שיהיה איתם מישהו גם מחוץ לבית. שיוכלו לדבר ולהשמע.

הצבא הישראלי נכנס לכפרים. הורג אנשים. אף אחד לא מרגיש בטוח היום בשום מקום. לא יודע אם יעבור חי את היום.

המצב זיפט לגמרי.

לא מצאנו מילים מנחמות למצב מלבד העובדה שאנחנו יכולות להמשיך להיות חברות ולהיות נגד מלחמות ולתמוך בצד שמתנגד למלחמות. נחמה פורתא.

לא היה מקום לשאול על שבת ה 7.10. המצב בעזה כל כך מזעזע שישראל עוד רגע לא תדע מאיפה זה בא לה, כי בנוסף לעזה גם בגדה עוד מעט לא יוכלו להמשיך לשתוק.