גבורת המאחזים: איומים הפחדות והטרדות יומיות כנגד הרועים בחמרה

נקראנו לחמרה והתבקשנו לשהות עם נשות המשפחה בבית ובמאהל של מועין. יום קודם הוטרדו הנשים קשות על פתח ביתן, על ידי אנשי מאחז קוקו (מאחז ה'עזר שכנגד' של משה שרביט). המגורים של מועין נמצאים במעלה חמרה בצפון הבקעה בשטח B. הנסיעה לשם דרך שביל מפותל, עביר, אך לא למכוניות עירוניות עדינות. המשפחות המתגוררות שם סובלות כבר מספר שנים מאנשי מאחז עמק תרצה של משה שרביט וכאמור גם מהמאחז של המתנחל קוקו. אלה שני מאחזים בלתי חוקיים כמובן, אך בזכות האלוהים שבחר בעם היהודי הם זוכים לחשמל, מים ושירותים נוספים. הם אף פתחו אתר תיירות שבו ניתן ליהנות משירותים אקולוגיים שונים (ליהודים בלבד כמובן). משה ואנשיו מקפידים להציק יום יום לרועים החיים במקום, להגביל את שטחי המרעה שלהם והם עושים זאת בכל האמצעים  - מקללות ועד פיזור העדרים באמצעות מפוח, טרקטורון, אלות וכו'. גם מלווי הרועים (ישראלים) חטפו מנחת זרועם אך לפחות הם יכולים להזעיק משטרה כחולה כדי שזו תחזיר את משה ומרעיו לשטח המאחז.

לאחרונה הורע המצב. סביב חמרה לא נותר עשב והרועים נדדו צפונה לכיוון ג'נין לתקופת הקיץ. במאהל נשארו הנשים והילדים, והם אמורים לשמור על הבית מפני התנכלויות המתנחלים. הנשים – פ' אשתו השנייה של שיחדי, נ' וו' אחיותיו של מועין ועוד כשישה ילדים. הגברים לקחו איתם את מרבית העדר ואף חכרו כנראה חלקת אדמה לגידול ירקות זמני. יחד עם הנשים נשאר עדר של כ-50 כבשים.

הנשים מוטרדות קשה מדי יום. נערי הגבעות מתיישבים בשטח עם משה שרביט קרוב לביתן או מגיעים עד לפתחו ומאיימים בדיבורים ובנשק. הן חוששות מאוד ולמרות זאת הן עומדות בפרץ בגבורה. 

בדרך למאהל ראינו את הילדים הצעירים צועדים ברגל לבית הספר בעין שיבלי, מרחק של יותר מקילומטר. כבר בהגיענו למאהל כיבדו אותנו בתה. ו', שעבר עליה לילה ללא שינה, פרשה לישון קצת; נ' כבר יצאה ללמוד באוניברסיטה; פ' המבוגרת מכולן המשיכה בעבודת יומה, שהחלה כנראה ב-6.00. היא מלאה את השקתות במים, פיזרה לצאן מספוא וקליפות שקדים וסירבה לעזרתנו (אורחות...). והוציאה בעצמה את 50 הכבשים מהדיר לאכול.

הצלחנו לראות משהו מגבורת המתנחלים. בעודנו לוגמות תה ראינו שני נערי/אנשי גבעות מתיישבים בהפגנתיות בגבעה ממול וצופים עלינו כ-25 דקות. כנראה זיהו אותנו האורחות ולא רצו שנקרא למשטרה. הם עזבו ולא חזרו במשך כל שהותנו שם.

פ' שיתפה אותנו בסיפור חייה. היא הגיעה לפני כ-15 שנים מג'נין, אחרי שהשיאו אותה לשיחדי. שלושה ילדים ילדה בשנים אלה, בגילאי 10 עד 13. היא עסוקה מבוקר עד ערב ובלילות מתקשה לישון בגלל המאחז ממול. כל הזמן היא השגיחה שהכבשים לא יחצו את רדיוס 50 המטרים מסביב לשקתות, שם יש עוד קצת עשב ירוק. כל חריגה מקפיצה מיידית את משה ואנשיו לעבר המאהל. נערי קוקו הגיעו ביום שני ממש אל סף ביתה והיא צעקה עליהם עד שעזבו.

אחרי שהחזירה את הכבשים לדיר מיהרה פ' לאפות לחם ולהכין ארוחה לילדים שיחזרו מביה"ס. היא תמשיך לעזור להם בשיעורי הבית ולהשגיח עליהם. אין לה טלפון, אולי שיחדי לקח אולי נשבר. על כל פנים רק כששיחדי מגיע להביא מספוא היא מנצלת את ההזדמנות ומתקשרת למשפחתה. שלושה חודשים מאז שהגברים עזבו היא לא ביקרה אותם (בג'נין). ברור שקשה לה אך היא מצטנעת ואינה מהללת את גבורתה היום יומית. בקרוב ו' תינשא ותעבור לטובאס ואז יישארו רק שתיים. 

עצוב וכואב לשמוע את סיפור הנשים, שאינן מקבלות את מקומן האמיתי ואת ההערכה שהן ראויות לה בחברה הפלסטינית הפטריארכלית הכפרית. בשעה 12 הגיעה השכנה ע'. גם היא סיפרה שמשה מטריד אותם מדי יום ואף נכנס עם הטרקטורון לחצר ביתם עד פתח הדלת. ביום שני הוא כנראה השתולל בצעקות, קילל את בעלה, ומשניסתה לעצור בעדו דרס את רגלה. הקלטנו את סיפורה ואף צילמנו רגלה הנפוחה. נעביר גם לקז"א (קרן לזכויות אדם מנוהלת על ידי עו"ד יהודים וערבים) כדי לבדוק אם ניתן לעזור בנושא זה. בקרוב מאוד מתחיל מסיק הזיתים בכרם של משפחתה בכפר סאלם ובעלה עומד לצאת לשם לשבוע. היא בקשה בתחנונים שנבוא לישון אצלה באותם ימים. אז בבקשה, כל מי שיכול/ה לעשות זאת לפנות לוועדת השיבוץ, גם לטובת הגיבורות האמיתיות ובעיקר פ', שנשארו ממשפחת שיחדי ומועין.