מחסום בית לחם - אלימות שוטרים כלפי חברות מחסום ווטש

מחסום בית לחם, סילוואן, מחסום הזיתים, קלנדיה 

7:15 מחסום בית לחם (300)

 כשהתקרבנו למחסום ראינו טורים ארוכים של פועלים צועדים לעבר צומת גילה – כמות האנשים הייתה גדולה בהרבה מהרגיל בשעה זו. ביציאה לישראל מהמחסום הייתה צפיפות עצומה ודחיפות לאוטובוסים (ראו תמונה). כששאלנו מה קרה, אמרו לנו שהמחסום נפתח מאוחר. נאלצנו ממש לפלס דרך כדי לבוא לצפות בצד הישראלי בעמדות הסורקים האלקטרוניים – היתרים ועיניים, המאפשרים סופית להיכנס לישראל.

כשדרכנו על מפתן המחסום התנפלו עלינו שני שוטרים ז'לובטים חמושים למופת, עם אשכרה רצח בעיניים.  הם דחפו אותי ואת נתניה בגופם וברובים החוצה בצרחות – "עופו מכאן, החוצה!" מעולם לא נתקלנו בכזאת ברוטליות. נדחפנו אחורה באלימות תוך שאנחנו מתנגדות ומכריזות שמותר לנו להיות בצד הזה של המחסום, ואנו כאן כבר 20 שנה. ביקשנו שיקראו למפקד המחסום או לנציג המת"ק והתעלמו. רצו תעודות – אני נתתי, נתניה סירבה. ספרנו 5 חיילים וחיילת אחת שהצטרפו למהומה, וכשניסינו להבין אם קורה משהו חריג במחסום, הז'לוב הראשי (שמו נרשם בתלונה שהגישה חנה בר"ג) שלנו אמר שהוא מפקד המחסום, צרח שיש אירוע בפנים. שאלנו איך זה ייתכן, אם כך, שכל כך הרבה חיילים נמצאים דווקא פה, לחסום שתי נשים מבוגרות, אחת עם קביים...

בינתיים נתניה השיגה את חנה בר"ג שהתלוננה. ואז התייצבה במקום פ', מפקדת המחסום האמתית, לקחה את השוטרים ההיסטרים הצידה , הסבירה, גערה, והרגיעה את ההשתוללות. התנצלה בפנינו ואמרה שיש היום בלגן בגלל שהיום הוא היום הראשון (3 ביולי) שניתן להשתמש באישורי חיפוש העבודה המשופרים שנכנסו לתוקף ב-1 ביולי, אך אינם מתירים כניסה בשישי-שבת (ראו תמונה), ואלפים הגיעו ביום ראשון בבת אחת, ולמרות שפתחו בנוסף את התור ההומניטרי לכולם, הכול קרס. אירוע מתברר לא היה. ראינו רק שמתשאלים כמה אנשים שנכנסו בשעה מוקדמת מהמותר. שאלנו אם המחסום נפתח מאוחר, והכחישה, אבל היא ומפקד משטרה בכיר שהגיע גם הוא להתנצל ולהסביר שהכול מדאגה לביטחוננו בשטח המחסום, הודו שיש בעיה חמורה במבנה המחסום, שבו יש רק שתי קרוסלות כניסה מהצד הפלסטיני, ושביקשו לבנות כניסה חדשה למסוף. לסיום ניגש אלינו השוטר הז'לוב הצעיר יותר והתנצל אף הוא, אמר שכך אימנו אותו. אנחנו נכנסנו מהיציאה, הוא לא ידע עלינו דבר, ופעל בהתאם לנהלים באימונים. נתניה אמרה לי אחר כך שלא הכירה אותו כשהתקרב אלינו, הוא נראה כל כך שונה ממופע האימים הראשון שלו מולנו...

בדרך החוצה שוחחנו עם חשמלאי ואינסטלטור מבוגר, מהעובדים הוותיקים בעלי הדרת הפנים שממלאים את המחסומים. הוא הסביר שחלק מהמחפשים נואשות נשארים לעמוד בפתח המחסום, כי לפעמים יש פועלים מועסקים שיכולים להציג אותך בפני הקבלן במקום העבודה. עמדה לידו קצת אבודה אישה מקסימה מבית לחם, מייסון, שהגיעה לחפש עבודה בניקיון ובבישול. לקחנו פרטים והחלטנו לפרסם. בטח קיבלתם.

ברור לנו שהצפיפות במחסומים מחריפה כשנאלצים לחפות על סגירת הפרצות בהגדלה מהירה של מספר היתרי העבודה והיתרי חיפוש העבודה של העוברים במחסום. ברור לנו שהחיילים מפחדים מפיגוע. וגם ברור לנו שאם היינו פלסטיניות, היינו מסיימות את המשמרת על הרצפה, חבולות ובטח גם במעצר.

נסענו לסילוואן דרך הכביש הדרומי האמריקאי ושיח' סעד – הגענו כדי לראות מה קורה, כי לא הצלחנו לברר מה פסקו שופטי ביהמ"ש העליון ביום חמישי בנוגע לעתירת משפחת סומרין שלא להפקיע את ביתם בסילוואן בגלל נפקדות מאוחרת, כפי שדורשת קק"ל. נכנסנו לבטן אל הווא שבה יותר מ-100 בתים מועמדים להריסה. הרחובות ריקים, רק הסעות מתנחלים מסתובבות בכבישים, שמהם מתפצלות סמטאות צרות ובתים רבים שמועדים להריסה. פתוחה רק מספרה הצמודה לבתי מתנחלים במדרון עיר דוד, בסמוך לכניסה לנקבת הגיחון. ספר מבוגר מקבל אותנו בחשדנות, ורק אחרי הבהרות רבות וכניסה של כמאל הנהג, הוא מציע לנו קפה ומקשר אותנו לעורך הדין המטפל בעניין. מתברר שבית המשפט (בנוכחותה הברוכה של השופטת דפנה ברק-ארז) הורה למדינה להתייחס לשאלת חוקיות ההכרזה על בית משפחת סומרין כנכס נפקד תוך 45 יום. עורך הדין מרגיע אותנו שעד שהנשיא ביידן ייסע מכאן, לא יהיו הריסות. ככה זה, הכול פוליטי. אגב, בית משפחת סומרין נמצא ליד שער האשפות, ומתחת לו כנראה מתוכננת מנהרת "המקוואות" שתגיע מעיר דוד למתחם העופל, ממש מתחת לאל אקצא. וזו כבר פוליטיקה משיחית הרסנית... נפרדנו בידידות מעורך הדין, מהספר ומקליינט (או עובר אורח) שקיבל צו הריסה גם הוא. הובטח לנו סיור מיוחד בשכונה.

כבר מאוחר, אבל נוסעות בכל אופן לפקוד את מחסום הזיתים – במחסום אין הרבה עוברים, אבל מדווחים לנו שבבוקר הורגשה גאות גדולה בגלל הפתיחה המאוחרת של קלנדיה. מין כלים שלובים, שרחוקים זה מזה מרחק רב. כל בוקר הוא הרפתקה מאיימת ולא ידועה – ופתאום, צריך לנסוע קילומטרים רבים כדי להיכנס לעבוד או למצוא עבודה. מה ההשפעה של אי הוודאות התמידית הזאת על הבריאות הגופנית והנפשית של העם הפלסטיני הוא נושא ראוי למחקר.

בקלנדיה היינו שוב כדי לבדוק איך נעלה על הגשר כדי לצלם שם בשבוע הבא חלק מהסרטון האחרון בסדרת מחסוםווטש המרתקת (עדיין לא בנטפליקס). בדרך בדקנו שלא הסירו לנו מחסומים והרסו לוקיישנים. תורי המכוניות בדרך למחסום חיזמה היו אכזריים (צילמנו מודעה של המתנחלים שמבקשת מהפלסטינים לבקש ממחמוד עבאס שיבקש ממרב מיכאלי שיטפל בבעיות התנועה באזור, חחחחההה). ודווקא מחסום ג'בע, שדווח שהופעל והיו בו פקקים לפני כשבוע היה פתוח לרווחה. בצד הפלסטיני של קלנדיה, הכביש מרמאללה בואכה מעבר כלי רכב לישראל היה פקוק מאוד (טוב לסרט), ונראה שהמצב הבלתי סביר שהאוטובוסים המורידים את הפלסטינים שצריכים לעבור רגלית את המחסום יכולים להוריד אותם רק הרחק מפתחו נשמר, כך שהם צריכים לעקוף את ריבוע הגדר מסביב למחסום ולהקיף בחירוף נפש מגרש חניה שלא ברור לגמרי מי נשכר ממנו. אנחנו כנראה מוכנות לצילומים קשים שלא יזעזעו אף אחד...