חברון – ארגוני זכויות אדם לא מורשים להפגין

סדר חדש ברוח הזמן שולט במיקרוקוסמוס הכיבוש של חברון

הביקור שלנו אתמול בחברון היה נורא. ארגונים רבים הגיעו לסיור מחאה (שאורגן על ידי "שוברים שתיקה") בעיר רפאים זו, ולעשות הכרות, לאנשים שמעולם לא היו כאן, עם המציאות הנוראה במקום.

המחאה הייתה בתגובה למעצרו של פעיל פלסטיני שצילם חייל שהשתלח בו באלימות מילולית קשה, וכן התקפה פיזית אלימה של חייל אחר על פעיל ישראלי. כל זה רק מראה באיזו מהירות דברים השתנו ועד כמה הממשלה נחושה להסתיר כל התנגדות מפני הציבור.

הופתעתי שהם לא עצרו אותנו בדרך כמו שהם עושים בדרך כלל. היו שישה אוטובוסים מכל הארץ, כ-300 איש, והפעם הרבה פנים של אנשים שלא הכרתי. כל ארגוני זכויות האדם היו מיוצגים. אבל הפעם הצבא היה חכם מאוד. הם אפילו דיברו עם ראשי האוטובוסים בנימוס וללא היהירות הרגילה ואפשרו לנו להיכנס ללב החשכה בלי בעיה.

הם אספו את כולנו בחניה המרכזית ליד מערת האבות, לאחר שאמרו לנו מראש שאסור לעצור בדרך ולא לרדת מהאוטובוסים. כשהגענו לשם שמענו את ההודעה שחברון היא עכשיו שטח צבאי סגור ושאיננו יכולים לצאת מהאזור.

היינו מוקפים בגדרות וכמעט 50 שוטרים/חיילים שמרו בכל פינה, חלקם עם מצלמות אלקטרוניות שצילמו את הפעילים ללא הפסקה. הם הזהירו במגפון שכל יציאה מהשטח תגרור אחריה עונש כבד.

בפינה אחת ליד המשטרה עמדו כ-10 ימניים קיצוניים עם מגפון שצעקו קריאות שנאה מחרישות אוזניים במהלך כל ההתכנסות הכלואה הזו במשך יותר משעה וחצי! "בושה, בושה, אתם אנרכיסטים שונאים את חיילי צה"ל, עזבו אותם, תומכי טרור" ועוד דברי נאצה.

לא היה שום ניסיון מצידנו לעלות על הבריקדות, אם כי אני בטוחה שזה עבר במוחם של אנשים רבים וברור שבמידה שהיינו מנסים, הצבא לא היה חוסך באמצעים כדי לעצור אותנו. בכל מקרה, לאור כמות המשטרה שנכחה לא הייתה אפשרות שזה יקרה וממילא זו גם לא דרכנו. למרות שגם זה עשוי להשתנות.

עיסא עמרו, שצילם את האירוע שהוזכר לעיל - פעיל שהקים מרכז להתנגדות בלתי אלימה בביתו בתל רומיידה ליד המתנחלים - בא ודיבר איתנו. זה היה מאוד אמיץ מצדו, שכן הוא שוחרר רק יומיים לפני כן מהמעצר. הוא דיבר על הסולידריות הנחוצה כל כך בזמנים קשים אלה ועל חוסן מול הכיבוש והאפרטהייד. הופתעתי מכך שהתירו לו לעשות זאת. אבל הצבא שוב היה מאוד חכם וחיכה עד שיצאנו ואז עצר אותו שוב. אני מאמינה שאחר כך הוא שוחרר.

כשנסענו מהכיכר, זה היה כל כך משפיל לראות את המתנחלים יוצאים מחורי המסתור שלהם, מתחבקים עם השוטרים וטופחים על כתפיהם . שוב הזהירו אותנו לא לעצור את האוטובוסים או לרדת מהם בשום מקום לפני שנצא מהאזור.

תחושות קשות והקשרים היסטוריים היו הלקח של היום.