ריחן, יום ב' 30.3.09, אחה"צ

צופות: 
לאה ר', ברכה ב"א (מדווחת ומתרגמת)
30/03/2009
|
אחה"צ

למה להגדיל את המטרד האקולוגי המכוער ליד מחסום עאנין, במקום לאפשר לתושבי עאנין להעביר במחסום את כסאות הפלסטיק והגרוטאות ולמחזר אותם? 

האם מחווה פשוטה כמו לאפשר לאב לראות את ילדיו רבע שעה ליד שער מחסום עאנין  - מסכנת את ביטחון המדינה? 

עוד על תיאטרון האבסורד של הכיבוש...    

מחסום עאנין 15:00
המחסום נפתח בדיוק בשעה 15:00
בצד מרחב התפרinfo-icon ממתינים שלושה טרקטורים עם נהגים מוכרים לנו בדרכם לשוב לכפר.
אם ושלושת ילדיה יושבים מתחת לעץ בחורשה הסמוכה למחסום.
הטרקטור הראשון עם ערימת כסאות פלסטיק וגרוטאות למיחזור עובר את השער ונעצר ליד החיילים. הם פוקדים עליו להסתובב, לצאת מהמחסום ולזרוק את הגרוטאות ליד הערימה ההולכת וגדלה של כיסאות שבורים ושאר גרוטאות, ליד העצים בכניסה למחסום. האיש מציית לפקודה וחוזר עם כמה ג'ריקנים הקשורים לעגלה. מחזירים אותו שוב להיפטר גם מאלה. טרקטור נוסף עובר את השער עם ערמה של גזם. החיילים סורקים את שקית הפלסטיק שהוא נושא עימו. 
כל הטרקטורים עוברים והמטרד האקולוגי גדל עוד קצת. 
 
בינתיים, האם מבקשת לדבר איתי. אני מתיישבת לצידה והיא מסבירה לי (בעברית רהוטה) שבעלה הוא תושב עאנין, היא אזרחית ישראלית וגרה באום אל פאחם ויש להם שישה ילדים. בעלה היה אסיר לפני האינתיפאדה הראשונה, השתחרר ואין מתירים להם לגור יחד בישראל. היא רוצה שהילדים יראו את אבא שלהם, אבל הוא לא מקבל אישור מעבר לישראל.  עכשיו היא כאן עם שלושה מהילדים, ורוצה שיפגשו עם האב לזמן קצר ליד השער. היא מצביעה על התג שלי ואומרת במרירות: "מה אתן עושות?  באות למחסום ורק כותבות באינטרנט, לא עוזרות." אני מסבירה לה שהיינו רוצות לעזור יותר, אבל לא ניתנת לנו האפשרות. 
אנו מתקרבות לשער כדי לדבר עם החיילים אך הם עסוקים בבדיקת הטרקטורים ולא מסכימים להתפנות אלינו. 
בכל זאת ביקשנו מהם לאפשר לאם ולילדים לדבר עם האב, שממתין בצד השני של השער במרחק של צעקה ממנה.  הם מסרבים. אנו מתחננות שיאפשרו לאב לראות את הבן הקטן שלו. לאה משכנעת את הפעוט להסכים לבוא לידיים שלה ואנו חוצות את השער, מייד מצווים עלינו לעצור. כל הילדים בוכים עכשיו. החיילים מבהירים לנו שזה לא מקום לאיחוד משפחות. אני שואלת את החיילים אם לא היה מוטב לשאול למה צריך להפריד משפחות, במקום לשאול אם המחסום הוא מקום לאיחוד משפחות.  לא, האבא לא יכול להתקרב לשער ולא, אנו לא יכולות להביא את הילדים אליו.  מבקשים שנזוז לאחור ונועלים את המחסום בפנינו. יש להם פקודות.  הם עסוקים. יש להם דברים לעשות עכשיו. 

15:45 – האשה מתייאשת, זורקת לנו נזיפה על הדמוקרטיה הישראלית ועוזבת.  מתוסכלות וקרועות לב, אנו נוסעות לריחן. 
 
 16:00 מחסום ריחן - ברטעה
החניון התחתון מלא מוניות / מכוניות פרטיות, והנהגים ממתינים ללקוחות אך אי די לכולם והפרנסה בדוחק. הנהגים מתמרמרים על כך ואחרים מתלוננים שוב ושוב על המצב הקשה במחסום אירתאח (שער אפרים) ועל קשיי המעבר שם בבוקר ואחר הצהריים. דורשים שוב שנגיע לשם לראות מה קורה. אנו מסבירות להם שאנו מודעות למצב שם, ושנשים ממחסום ווטש כבר הגיעו לשם, ושאנו ננסה לעשות משהו בנדון.  

 
עזבנו ב-16:45.