א-ראס, ג'וברה (כפריאת), ענבתא, קלקיליה, יום א' 15.2.09, אחה"צ

צופות: 
עליה ס', סוזן ל' (מדווחת)
15/02/2009
|
אחה"צ

 סיכום

מספר הוא עצם מתמטי המשמש לספירה או למדידה ונראה שמפקד, במובן התנ"כי ("תפקדו אותם לצבאותם" - במדבר א' 3), הוא הנושא במשמרתנו היום - מפקד שמתנהל לא במדבר או בצייה, אלא בשטחים הפלסטינים הכבושים.

13:00 קלקיליה

מחסום עם אפס חיילים! רוב הנהגים עוצרים בצייתנות, מתוך שגרה (הם כבר מאומנים היטב, לאחר שנים כה רבות של כיבוש); הם אינם מאמינים למראה עיניהם (גם אנו לא) ומנפנפים לנו לשלום בעוברם.

מאפס עוברים לאחד ולשניים:  פעילות התנחלות אחת גדולה מעלינו, ליד צופין, כאשר ראש הגבעה ממשיכה להיחשף, ושני דחפורים נראים פועלים שם בעוצמה.

15:00 - ענבתא -הנושא התנ"כי ממשיך להתגלות, כאשר עדרים ענקיים של כבשים צמרירים ועזים ארוכי שער מובלים מאחו אחד למשנהו,  ע"י רועה יחיד; הוא משרך דרכו מעבר למטעי הזיתים ועוזר לצאן לעבור את הגבעות ואת התעלות הבנויות לתפארת ע"י הכובש.

כאשר אנו מתקרבות למחסום מכיוון הצומת, אין יותר מאחד-עשרה כלי רכב בתור, אולם מספר זה נכפל במהירות. קצין בדרגת סגן מבקר במקום ועוצר חמישה הולכי רגל (יש רבים כאלו היום), בודק את תעודות הזהות שלהם ולאחר מכן מעכב את שתינו ומבקש מאתנו לעמוד בסבך הגבוה מחוץ למחסום. אין אנו ממלאות את בקשתו ובמקום זאת מוצאות מחסה בטון נוח (שנבנה עבור החיילים) ומתבוננות בתור הגדל כבר פי שלוש. לאחר מכן מעמיד סגן, שיורד מתוך רכב צבאי גדול שעומד באמצע המחסום, חמישה חיילים בשורה על ידנו; הם מעלים את כלי נשקם, כאילו לירות בהם, מקישים במה שצריך להקיש וכאילו יורים במרחק כמה סנטימטרים מאיתנו. זוהי ממש הצגה, די שגרתית, אולם לא במקום זה באמצע המחסום, כאשר אין אפילו החלפת משמרות! ואכן גם חיילי המחסום שבמשמרת וגם הולכי הרגל הממתינים לעבור מביטים במחזה בהשתוממות, בזמן שתור כלי הרכב מתארך שוב באופן מעריכי.

15:15 - הקצין קורא לאנשיו לחזור למשאית הצבאית, אשר מבצעת סיבוב פרסה, באמצע המחסום, תוך כדי עיכוב התור האיסופי של כלי רכב המגיעים מטול כרם.

יש היום יותר הולכי רגל מהרגיל, אולם אין איש שנבדק, כפי שנבדקו ע"י הקצין האורח.

15:20 - התור לכיוון טול כרם כמעט ונעלם - יש בו רק עשרה כלי רכב, כולל משאיות נושאות מכולות, מיניוואנים, מכוניות ישראליות (לוחיות רישוי צהובות), אוטובוסים בגדל מלא ומוניות צהובות גדולות. לרובם נותנים לעבור ללא בדיקה, אולם חלקם מעוכביםinfo-icon - מקריות הוא שם המשחק הרגיל.

מצידו השני של המחסום, כמעט כל כלי רכב נבדק. לפעמים זה אורך שלוש דקות ולפעמים רק חצי דקה. למרות הכול, פירוש הדבר, שבקצב הזה, בסוף התור שאנו רואות, ההמתנה תהיה של למעלה משעה.

עוד משאית צבאית מגיעה וגם היא עוצרת באמצע הכביש לכיוון טול כרם; אולם המכוניות שעוברות יכולות לתמרן מסביב למשאית, אשר רק מחלקת אוכל. הבדיקה נמשכת וכאשר אחד החיילים אוכל, השני מעביר בהינף יד את כלי הרכב העוברים.  

15:55 א-ראס

כנראה שהפרענו לחמשת החיילים השוהים כאן; אחד מהם קורא ספר והשאר מתבטלים. עד שאנו מגיעות לעמדתנו במחסום, גם הם תופשים את עמדותיהם - אחד במגדל התצפית והאחרים בודקים כלי רכב, כולל משאיות ומכוניות, בשני הכיוונים. זהו אחד המקרים שאנו מרגישות שנוכחותנו גורמת להרעת המצב ולכן אנו עוזבות לכיוון:

שער 753

בדרכנו לא-ראס, ראינו שני עצורים כורעים ברוח הקרה והנמרצת בשטח שאין בו כל הגנה בפני מזג האוויר. לעומת זאת, עמדת החיילים שודרגה, כדי לספק יותר נוחיות - להם - ואנו רואות שיש עכשיו שני בתי שימוש ניידים!

בדרכנו חזרה, בזמן שאנו מחכות לעבור את כביש הביטחון, מעוכבים עוד שני אנשים וגם שלישי. (הערה: מחסום זה נעשה לאחד המחסומים המכבידים באזור).

16:05 - אחד העצורים, שמרים את המכנס כדי להראות שיש לו פרוטזה, חייב להגיע לבית החולים ברמאללה. מחייבים אותו לשבת יחד עם האחרים. אולם לאחר זמן קצר נותנים לו לעבור ואנו לוקחות אותו, ברכב שלנו, לא-ראס, שם אנו מאמינות שימצא מונית.

העצורים האחרים מספרים לנו שהם מעוכבים כל בוקר וכל ערב, מדי יום ביומו. אולם הם מתעקשים. איך אחרת יפרנסו את ילדיהם ואת משפחותיהם. החיילים אומרים לנו שהם חייבים להחזיק במעצר גברים שאין בידם היתרים במשך שלוש שעות. האמת היא שהם זכאים לצמצם את הזמן לשעתיים (שבזמנו היה משך זמן המעצר הקבוע; אולם העניינים נעשים גרוע יותר בכיבוש הזה ומי יודע מהו האמת?). החיילים מתעקשים שאם הם ישחררו את העצורים יותר מוקדם, הם בעצמם עלולים להישלח למחבוש(!). בזמן שאנו עומדות שם, עוד גבר שעובר מעוכב ומחייבים אותו לחכות עם העצורים האחרים, בטענה שאין אפשרות לקבל היתר לפני שיגיע לגיל 39 (אם זה נכון, אז זהו שוב שינוי לרעה!).

16:15 - רכב עמוס נוסעים מורשה לעבור דרך כביש הביטחון - בדרכם הביתה. עגלת חמור ובעליה גם כן מצליחים לעבור בקלות, בדרך לא-ראס., אולם כולם נבדקים ושמותיהם מושווים לרשימות שבספר (מחזיקי היתרים מג'וברה).

הרוח נעשית קרה יותר ואין מחסה ואין תקווה; אנו מתנהלות בדרכנו חזרה לשער בג'וברה, ביודענו שאין כבר מה שאנו יכולות לעשות. אנו מרגישות כאילו אנו במדבר ושיש עוד הרבה שנות נדודים כאלו של חוסר אונים לפנינו.