בית פוריכ, חווארה, יום ד' 7.1.09, בוקר

  מעולם לא פחדתי לצאת למחסומים. מעולם לא פחדתי להסתובב בסמטאות הכי נידחות בכפרים הכי נידחים. הפעם פחדתי. חשבתי שלו אני פלשתינית, הייתי רוצה להרוג כל יהודי שאוכל. וגם חשבתי שאם יהרגו אותי, יהיה מגיע לי.
אבל גם חשבתי שאין צדק בכך שהם ישמעו את  צעקות השמחה של ההמון בקולוסיאום אחרי כל גול, אחרי כל פגיעה ב"בכיר" אחרי כל הריסת מבנה, אחרי כל הפגזה ולא ישמעו קולות של אנשים שחושבים אחרת. ממש אחרת.
אז יצאתי עם נ. בשש וחצי בבוקר. צומת זעתרה היה ריק. מכיוון מערב לא היה בכלל מחסום, לכיוון דרום היתה מכונית אחת. לא היו עצורים ולא תורים.

אבל כשנכנסנו לחווארה, הבנו איפה כל הכוחות. בכניסה לביתא, ליד המרכז החדש (פלאפל וממתקים) ליד המסגד, בכל מקום עמדו ונסעו גיפים צבאיים. עמדה גם משאית צבאית ענקית ומכוערת שמעולם לא ראיתי כמוה. לפעמים ישבו החיילים ברכבים, ולפעמים יצאו ותפסו עמדות בצל החנויות. עצרנו ליד אחת החנויות ושאלנו מה קורה. האנשים אמרו שהחיילים בודקים אנשים בתוך העיירה שלהם, עוצרים לכמה זמן (הם אמרו שעתיים) לוקחים תעודות זהות ובודקים. נתנו מספר טלפון וביקשנו שיתקשרו במקרה של מקרה חריג. לא התקשרו. בחווארה, במחסום החדש, הצביע לנו המפקד על המכתב של המ"חט שמראה לנו איפה אפשר לעמוד. התעלמנו מהבקשה שלו שנזוז והמשכנו לדבר איתו. היה עצור אחד שארוסתו חיכתה לשיחרורו חסרת סבלנות. אחרי כשעה של שהייה שוחרר. היא אמרה שלפני כחצי שנה נעצר לשבעה עשר יום, שוחרר בלי שנתנו סיבה (כמו שאסרו אותו בלי לתת סיבה) מאז הוא בינגו.
בתחנת המוניות ניגש מישהו שצריך הסעה עבור ביתו בת השנתיים לבית החולים הדסה. קישרתי אותו עם ג'מילה שלקחה אותו לטיפולה.
 בבית פוריכ המוניות נכנסות ויוצאות בלי להוריד את הנוסעים. תאווה לעיניים. נראה שהורידו את המחסום שם רק כדי לעצבן את מוכר הקפה בפינה.

חזרנו למחסום חווארה. ילד כבן שבע מכר קרמבו בחצי שקל. נ. קנתה קרמבו אחד בשלושה שקלים. כשיצאנו מהחנייה הצענו אותו לנער שעמד בצד. מבוגר שעמד ליד הנער צעק : אנחנו לא יכולים לקחת מכם כלום. אתם שוחטים אותנו ואנחנו לא רוצים מכם כלום. רק תנו לנו שקט. התביישנו.

בחווארה, מוכר הירקות לא חייך. לשאלתי ענה, מה יש לחייך, תגידי, מה יש לחייך. הלב מלא דם מכל ההרוגים.

הבית הגבוה שליד חנות הירקות, חביב מאוד על הצבא. כל פעם שיש מתיחות, או שהצבא מדמיין מתיחות, או שהצבא יודע שמגיע לו שתהיה מתיחות, הבית הזה הוא הקרבן. מישהו סיפר שהחיילים שיושבים בבניין למעלה זורקים אבנים על הבניינים השכנים, הנמוכים יותר. אין לי מושג אם זה נכון. מה שנכון הוא שכל המשרדים ששוכנים שם, לא יכולים לעלות כי אסור להם.

לא היה שום דבר מיוחד במשמרת הזאת, לא היו תורים, לא היו עצורים בסיטונאות. היה המון מתח, היתה תדהמה, היתה שנאה ומי יודע מי ישלם את מחיר השנאה הזאת.