עזון עתמה, יום ה' 25.9.08, אחה"צ

צופות: 
אירית ס. דפנה ב. (מדווחת) אורחת קרן מ. (אקטיב-סטילס)
25/09/2008
|
אחה"צ

נכנסנו עם הרכב לתוך הכפר והגענו איתו עד למחסום (שער הגדר) שבין עזון-עתמה והגדה.
15.50-כשהגענו לא היו תורים ולא היו מעוכביםinfo-icon. מן העבר השני היו 2 מכוניות, על פי דיווח העוברים.

2 נשים וילדה, לבושות בחגיגיות עברו ברגל כי לא הרשו למכונית שבאו בה לעבור. עכשיו הן עומדות ומחכות שמישהו שעובר ועולה לכפר יקח אותן. אין להן כסף לקחת הסעה נוספת (בתשלום) והכיבוש מאלץ אותן לסמוך על טוב ליבן של הבריות ועל רוח הראמאדן. כמעט ולא עוברות מכוניות ורק כעבור רבע שעה מישהו אוסף אותן.

מגיעים פועלים - הרבה פחות מהרגיל (כניראה שבראמאדן מי שיכול לא יוצא לעבוד בישראל ), כמה עשרות. אלה שיש להם אישור או שרשומים כתושבי עזון-עתמה, עוברים. האחרים נשלחים לסככת המעוכבים. העיכוב הוא בין 5 ל-10 דקות שבסופו הם זוכים להרצאה מאחד החיילים או מפקדם לאחר שהללו הקפידו להעמידם בשורה ישרה. בעת העיכוב הפועלים המותשים מעבודת השבוע ומהצום מצוויים לא לדבר לעמוד בגבם למחסום, דהינו כשהם פונים אל קיר הבטון שמאחוריהם - עוד השפלה קטנטנה בדרך הביתה.

קבוצה אחת מספרת שלפני שבוע, ביום חמישי הוכה אחד הבחורים, שנראה כמו ילד, משום שלא היה לו אישור והוא התוכח עם החייל. הבחור אישר לי זאת. (תיארו את המכה כחייל ג'ינג'י בעל זקן)
תושב עזון-עתמה סיפר שלפני כמה ימים ב- 6.00 בבוקר , דרש חייל מאחד הנהגים (והוא נתן לי את שמו של האיש) ללכת ולהביא לו שתייה וסיגריות. האיש סרב וכעונש החיילים סגרו את המחסום לחצי שעה. האיש שסיפר אמר שהוא איחר לעבודה (באחת ההתנחלויות) משום כך.

תושב עזון עתמה מספר שאחותו התחתנה לפני שנתיים ומתגוררת בחבלה. מאז היא לא ביקרה מעולם בעזון, בבית הוריה, כי היא כבר איננה תושבת עזון-עתמה. -תושב עזון-עתמה, עובד 28 שנה במפעל "ביגל את ביגל". פעם הוא עבד במפעל בחולון, אך מאז העבירו אותו לברקן הוא עובד שם. הוא עושה משמרות של 10 בבוקר עד 10 בלילה, והשער לחזור הביתה נסגר ב-10 בלילה. לפעימים החיילים טובים ומאפשרים לו לעבור למרות שהוא מגיע ב-10.15-10.20 אבל לא פעם קורה שהוא נשאר מחוץ לגדר כל הלילה וישן תחת כיפת השמיים. אין אפשרות שיגיע קודם כי גם אם יעזוב את העבודה מוקדם יותר, הוא תלוי בהסעה שמסיעה את כלל העובדים.
החיילים שראו את האיש מדבר איתנו, מתחקרים אותו, מה אמר לנו, וחייל אחד, גבוה , עם כיפה שחורה אף נוזף בו על שדיבר איתנו.

תושב אחר של עזון עתמה מספר שאיננו יכול להגיע לאדמותיו כדי למסוק זיתים כי הן מעבר לגדר. הפניתי אותו להגר. בכל הזמן הזה, היו תורים של 5-6 מכוניות מכיוון עזון עתמה, ומהצד של הגדה , לעיתים היה תור דומה ומדי פעם הזרימו תנועה ואז התור נעלם. כל המידע על הצד השני הוא מפי הפלסטינים שהגיעו משם. אנחנו לא עברנו לצד השני ולא התקרבנו אל החיילים כדי להמנע ממצב בו סוגרים עליהם מחסום.
לסיום המשמרת, ניגשה אלינו סמלת ורצתה לדבר. לא היה ויכוח אלא שיחה. היא כמובן, סיפקה את המשפטים שהיא מקבלת בשיחות המפקד, אבל היתה גם קשובה לדברינו. שאלתי אותה אם היא יודעת איפה היא, כי היא כל הזמן דיברה על זה שהפלסטינים עוברים לישראל , והיא התחילה להסביר "בצד הזה , זה שטח כחול, ופה זה שטח אדום...." - כך עוקף צבא הכיבוש את הצורך להשתמש בהגדרות כגון - מדינת ישראל, קו ירוק, גבול, שטח ישראל , שטח פלסטיני, שלא לדבר, חלילה, על המילה הגסה "כיבוש". כבר שמעתי את המונחים הללו בעבר מפי החיילם. כמה פשוט וקל, יש שטח כחול ויש שטח אדום, ובמיקרה יש עליו בני אדם, אבל זה לגמרי לא משמעותי, ובמקרה יש כובש ויש נכבש, אבל מה זה שייך? לא צריך להכניס לכל דבר פוליטיקה. משחק של צבעים. נקי, ניטראלי ואלגנטי.
17.50 - עזבנו.