א-ראס, ג'וברה (כפריאת), ענבתא, יום ד' 20.8.08, אחה"צ

צופות: 
תמי כ., דליה ג.
20/08/2008
|
אחה"צ

16.00 ענבתא.

אין מכוניות לכיוון ענבתא. כל מי שמגיע עובר ללא בדיקה.

תור המכוניות מענבתא החוצה - קצר וזורם.

החיילים אדיבים.

16.15 אנו עוזבות לכיוון ג'בארה.

16.45 ג'בארה. פותחים לנו את השער די מהר. אנו מבקשות מהחייל שישים לב לשער בעוד כ 10 דקות כשנשוב, כדי שלא נמתין זמן מיותר. הוא מסכים.

למעשה חזרנו לאחר שעה וחצי.
שעה 16.50  הגענו למחסום א-ראס ולפנינו טנדר ואחריו טרקטור עם טריילר עמוס חול, וחמישה פלסטינים עומדים בשמש ומחכים...  אנחנו ניגשות לחיילים בבודקה של הבדיקה ושואלות לפשר המחזה.
מפקד המחסום מספר לנו שאין לפלסטינים רישיון להעברת הרכב  לג'בארה, כי הצמיגים בגלגלים שלו מסומנים כרכוש של צה"ל. הם פנו למ"פ  ומחכים שיבוא להחליט מה עושים.  אנו ניגשות לפלסטינים. בעל הטנדר (מוסלמי דתי, לבוש שמלה ארוכה) מספר לנו ששכר את הטרקטור כדי להעביר חול להשלמת בניין המסגד. לטענתו הם מחכים כאן משעה 2.00, כמעט 3 שעות, והוא בכלל "חייב" להיות עכשיו במסגד ולהתפלל.האנשים שאִתו: נהג הטרקטור, עוזרו ושני תושבי הכפר, שעוזרים להעמיס ולפרוק את החול. סכ"ה 5 פלסטינים מתוסכלים, מתייבשים שעות בשמש ובחום.
17.10 למרות שהחייל אומר שהמ"פ בדרך, אנחנו והפלסטינים מאבדים סבלנות. תמי מצלצלת למת"ק, לבקש לדאוג שהמ"פ אמנם יגיע. לאחר דקות מספר – תשובה מהמת"ק: הם אִתרוּ אותו והוא אכן בדרך... אין לנו אלא להמשיך לחכות. 
בינתיים הפלסטינים מראים לנו את הצמיגים, השחוקים לעייפה, שצה"ל כנראה זרק אותם מזמן למזבלה. בעל הטרקטור מספר שישראלי מיישוב סלעית, מכר לו אותם ב 50 ₪ כל אחד. צמיג חדש כזה –- עולה לדבריו לפחות 500 ₪ שאין לו. הבטנו על הצמיגים – לא רק שהם גרוטאות שראו ימים טובים יותר, מזמן, אלא שכדי לראות את הסימונים של צה"ל – יש לשפשף אותם היטב. אבל - חוק הוא חוק! 
בהזדמנות שיש מי ששומע לו - בעל הטנדר מתלונן שהם חיים ממש בבית סוהר. הוא עובר כאן כל יום, ובכל פעם צצות בעיות. בסך הכל מה הוא רוצה? – להעביר את החול למסגד וללכת להתפלל. מה רוצים ממנו? אין לו שום קשר לטרקטור ולגלגלים שלו, הוא רק שכר אותו להעברת החול. עכשיו הוא תקוע פה, ואיננו יכול לחזור לכפר להתפלל. עוד תמי מחפשת ישועה בשיחות בטלפון, מרחוק נשקף סוף סוף - ג'יפ צבאי. (האמנם גודו?)
17.30 מגיע המ"פ. החיילים מספרים לו שגילו רכוש גנוב של צה"ל, והוא ניגש מיד לבדיקה. משפשף ומצלם כל צמיג בנפרד, ואומר שכל הכבוד לחיילים העירניים שגילו את עקבות הרכוש הגנוב שכל כך חבוי.   "אבל", הוא אומר, "בעצם זה עניין למשטרה ולא לי"...
למרבה הפלא - לא ברור לנו מי קרא לה – אבל הנה מגיעה מכונית משטרה.  יוצא אלינו שוטר חביב. הוא מקשיב לשני הצדדים: שומע מהחיילים על הגלגלים המסומנים בחותמת צה"ל, ושומע מבעל הטרקטור את סיפורו, הטוען לחפותו, שהרי בתמימותו קנה את הסחורה ה"גנובה" מישראלי מישוב סלעית.  השוטר מבקש לדבר עם הישראלי מסלעית. הפלסטיני מצלצל אליו ומעביר את השיחה לשוטר.לנו לא ברור מה מסכם השוטר עם הישראלי מסלעית. בינתיים אני מציעה למ"פ שיאפשר לבעל הטרקטור הדתי להעביר את החול למסגד (ולהתפלל), וכאשר הטרקטור יחזור ריק – תטפל בו המשטרה.  
הוא דווקא מסכים והענין כמעט מסתדר, אבל, מתברר לשוטר (הבודק הכל) שלנהג הטרקטור אין רשיון נהיגה... חוק הוא חוק, ואין שום אפשרות להרשות לו להמשיך לנהוג בטרקטור.
השוטר שואל: יש פה נהג עם רשיון נהיגה על טרקטור? מיד מתייצב אחד מהפלסטינים ואומר: לי יש.אבל אז מתברר שאין לו רשיון כניסה לג'בארה היות והוא איננו תושב הכפר...(הכפר ג'בארה נמצא בקו התפר – בין הקו הירוק, לבין הגדר המפרידה בין הגדה לישראל. לפלסטינים שאינם תושבי ג'בארה – הכניסה אל הכפר אסורה, אלא אם כן יש להם רשיון מיוחד. רק לתושבי ג'בארה מותר להיכנס ולצאת ממנה על סמך הצגת תעודת תושב). 
עכשיו המצב הוא זה: יש טרקטור עם רשיון כניסה לכפר (בגלל המוסלמי תושב הכפר), אבל גלגליו מסומנים כרכוש צה"ל, לכן נחשב כרכוש גנוב, ולא ניתן לאשר לו להמשיך בדרכו. יש נהג עם רשיון נהיגה בטרקטור, אבל אין לו רשיון כניסה לכפר.  הבעיה כולה מתמַצֵית בנסיעה של פחות מחצי קילומטר. ברגל – מהלך של 5 דקות. את המרחק הזה אסור לטרקטור ולנהגו לעבור, שהרי לא יעלה על הדעת להקל ראש בחוקי התנועה וצה"ל. 
המ"פ מגלה תושיה ושואל את הפלסטינים "מי מכם יכול לנהוג ויש לו רישיון כניסה לג'בארה?", - יש!!!המתנדב ניגש בשמחה, אבל אז מתברר שאמנם יש לו רשיון כניסה לג'בארה, ואמנם הוא יודע לנהוג בטרקטור, אבל אין לו רשיון לנהיגה בטרקטור... המצב נשאר כפי שהיה:  יש נהג עם רשיון נהיגה על טרקטור, אך אין לו רשיון כניסה לג'בארה.יש נהג טרקטור עם רשיון כניסה לג'בארה, אך אין לו רשיון נהיגה על טרקטור.  וכל נשכח (גם אם אחרים ישכחו אחר כך): יש טרקטור עם גלגלים של צה"ל, עמוס בחול שצריך להעביר לכפר, והוא איננו מורשה לזוז לשום מקום. מה עושים?השוטר מוצא פיתרון. פונה לפלסטינים: "טַלפְנוּ למישהו, תושב הכפר, שיש לו רשיון נהיגה על טרקטור, ובקשו אותו להגיע הנה".
במשך זמן הדיונים והבדיקות, תמי משוחחת עם המ"פ, ומה היא מגלה בשיחה? לא פחות ולא יותר: המ"פ כתב עבודה סמינריונית לאוניברסיטה בנושא: ארגון מחסוםwatch... ומי הדריכה אותו? חברתנו היקרה חנה ברג.  נו, עכשיו אנחנו ממש חברות שלו.מאד התלהב כשתמי ספרה לו שהיא הייתה בפלמ"ח ונלחמה במלחמת העצמאות. וכשתמי לא חסכה וספרה לו ששמי דליה גולומב – לא יאומן – הוא אפילו ידע שאליהו גולומב היה מישהו מההגנה...הוא מאד מעריך את עבודתנו, וחושב שצריך להסביר לחיילים מי אנחנו באמת.... חזרנו לבעיית העברת החול למסגד ושחרור כל המעורבים בו. והנה אכן נמצא בטלפון אדם העונה לכל הדרישות: תושב המקום  (שיש לו זכות כניסה לכפרו) ושהוא גם נהג מוסמך לנהיגה בטרקטור. נפלא.הוא מבטיח להגיע מיד. האמנם הבעייה עומדת להיפתר?
18.00 מגיע נהג טרקטור מוסמך, תושב ג'בארה. נשארת אך ורק הבעייה של הטרקטור עצמו, שהרי אינו מורשה לזוז בגלל גלגלי צה"ל... ידידנו המ"פ מחליט שהוא עצמו ייסע עם הטרקטור ובעליו  למסגד בג'בארה, ולאחר פריקת החול – יחזור עם הטרקטור הריק למחסום א-ראס. והלאה – בעיית המשטרה. יוצאים לדרך: הטרקטור והטנדר – לג'בארה, מכונית המשטרה – לדרכה,  ואנחנו למכונית שלנו. בדרכנו למכונית, כשאנחנו נפרדות מנהג הטרקטור המקורי המחכה במחסום לשובם, הוא שואל אותנו: "ומה אני עושה כשהם חוזרים?". תמי עונה בשאלה: "אמרו לך מה לעשות?",התשובה "לא". תמי: "אז תיסע הבייתה... קח את מספר הטלפון שלי אם יהיו לך בעיות". 
הוא צלצל?  לא.  
חֶלֶם - אמרתי?