בית פוריכ, ג'בע (ליל), זעתרה (תפוח), חווארה, יום ש' 21.6.08, בוקר

צופות: 
דיאנה (אורחת) וחנה ב. (מדווחת)
21/06/2008
|
בוקר

כללי:
משמרת של שש וחצי שעות, בחום בלתי נסבל, ושוב השיגרה הקשה של הכיבוש המתמשך שלעולם מפתיע ומבהיל.

זעתרה:
טרם הספקנו לחנות את המכונית, להוציא את חפצינו ולנעול את הדלתות ניגש אלינו מפקד המחסום, איש מילואים "ללא פרצוף". הוא הרכיב משקפי שמש מן הסוג המקובל על אנשי ביטחון שדרכם לא רואים את "האדם". "מי אתן?" הצגנו את התג ואמרנו "חברות במחסום ווטש". "תתרחקו מכאן - פה מסוכן ואני אחראי על בטחונכן". "באנו לבצע משמרת ולתעד מה שנראה, לא דיברנו עם איש, לא הפרענו לאיש ולא ברור לנו מדוע אתה מנסה לסלק אותנו". "כי ככה אני אומר". "אבל אני כבר לא בצבא - מזה 62 שנים, ואיזה סמכות ניתנה לך לסלק אותי ממקום ציבורי?" "פה לא ציבורי" "באמת? ומי כל האנשים הללו שעומדים פה במגרש - הם לא ציבור?" "אתן רק רוצות לעשות צרות" "חבל שזאת גישתך. הבה ונפסיק את השיחה כאן ועכשיו ונלך איש למעשיו". וכך היה.

בתור מכוון צפון לדרום 28 מכוניות. כאשר הגענו ב-06:45 בדיוק התחילו ההכנות להחלפת משמרת וארוחת בוקר.
החיילים אנשי מילואים שלא מיהרו לשום מקום. טלפון למוקד ההומניטרי זרז את ההליך מאד. מעבר ממוצע 12 דקות.
שוטר כחול עסוק בבדיקה גופנית מאד אינטנסיבית של אחד העוברים. כל פתק הוצא מכל כיס, ואפילו ארנק הכסף נבדק בקפדנות. במכונית ממנה יצא הנבדק יושבים עוד שלושה אנשים. ההליך מתמשך ואנו לא מצליחות לברר במה מדובר. אנחנו לחוצות - המצב נראה מבהיל. מתנהל דין ודברים בין האיש לשוטר - שנראה מאד לא נעים ובסופו של דיון שמים לאיש אזיקים על הרגליים ועל הידיים והוא מובל למכונית משטרה ונלקח מן המקום. לא הצלחנו לקבל טלפון בכדי להודיע למשפחה על המקרה.
מעוכביםinfo-icon, שישבו על קצה המידרכה שוחררו והתעודות הוחזרו להם. תעודה אחת היתה חסרה - "הסתכנו" וניגשנו אל האנשים ושכנענו אותם לא לעזוב עד שתמצא התעודה - וצדקנו לשמחתנו.

עמדנו לעזוב כאשר גילינו אמבולנס והרבה רוכבי אפניים בצד המערבי של הצומת. חששנו כי מישהו נפגע והלכנו לברר. הסתבר כי זה מסע אפניים למען שלום ואחוה שיצא בבוקר מקלקיליה בדרכו ליריחו. רוכבי האפניים שמחו לדבר - בעברית מצוינת - ושאלו ארוכות מי אנחנו ומה מעשינו. קבלנו מהם הרבה מחמאות ועידוד - והשבנו באותו אופן. ושוב הופיעו החיילים לשבור את השמחה. "תלכו מכאן לשם" "מדוע?" פה אסור לכן לעמוד" "באמת? מי נתן את ההוראה?" המפקד שלי" "אולי אני אטלפן למפקד שלך ואשאל אותו לפשר ההוראה?" "את כותבת במחברת שלך סודות צבאיים" . "מה? סודות צבאיים? איזה? אלה שכל העוברים ושבים רואים? אתה שומע מה שפיך אומר? סודות צבאיים במקום פומבי? אולי תכנס לאתר שלנו ותראה איזה סודות צבאיים אנחנו מפיצות". "אתן נבלות - כולם יודעים עליכם" "אני מבקשת שתתרחק ממני. זו לא לשון בה אני מוכנה לדבר, ובודאי לא מוכנה לשמוע אותה מבחור שיכול להיות הנין שלי. מעניין מה היו חושבים הוריך על ההתבטאות שלך - או אולי  ילדיך ואשתך". ואז התפרץ לשיחה מלואימניק נוסף - איש גבוה ומפחיד ואת המילים שלו החלטתנו שאי אפשר להעלות על הכתב. עזבנו.

חווארה:
הרבה מאד אנשים בדרכם לשכם ומעט מאד עוברים בדרכם דרומה. הכל מתנהל במהירות יחסית, ואנשים טוענים "שהיום טוב". מפקד המחסום א' מתעלם מאתנו ולאורך כל המישמרת לא החלפנו מילה.
ליד "הנקודה ההומניטרית" יושב בחור בצל, וממולו עומדת מונית ישראלית שהוא נהגה. מפעם לפעם הוא ניגש אל מפקד המחסום ומנהל שיחה/תחינה. החלטנו להתערב ושאלנו מה קרה. הסתבר שהוא אסף פועלים בתחנת המוניות של בית פוריכ והסיע אותם בדרכם לעבודה על כביש מדיסון. הוא מעוכב כבר 4 שעות. את הפועלים שיחררו אחרי 3 שעות ( "כמו שמותר" לדברי איש המת"ק). ניסינו להסביר לו את פשר "הפשע". האיש היה המום. הרי אין כאן שום שלט, איך יכולתי לדעת. טלפון למת"ק שיחרר את האיש מיד. כאשר המתק"ניק במקום ניגש אלינו הסברנו לו מה מותר ומה אסור - הוא הסביר שהוא חדש ויברר.

בית פוריכ:
חום נורא ואין כמעט איש במחסום. מתי עברו כולם? היכן נהגי המוניות? מה קורה? הנהג הבודד שהיה במקום הסביר לנו שהיום הכל שקט. רצינו לנסוע לכפר ולראות מה קורה שם, אך גילינו בחצי הדרך מכונית משמר הגבול והחלטנו לשוב על עקבותינו. המחסום עדיין ריק. מכוון שכם עברו שתיים שלוש מכוניות, לשכם - כלום.

חווארה:
 אין חדש הכל שקט מאד. האורחת שלנו מזועזעת מן המראה. "ככה חיים אנשים" היא שואלת. "זה איום איזו השפלה כמה נורא". מה יכולתי להשיב?

חווארה העיירה:
החלטנו לשוב לירושלים. כאשר הגענו לעיירה חווארה, פחות או יותר מול מוכר הירקות "שלנו" פגשנו שני ג'יפים צבאיים ומכונית משטרה כחולה. המכוניות הקיפו מכונית פרטית שחורה ושבעה מג"בניקים ושלושה שוטרים התעסקו עם בחור צעיר שנראה בשנות העשרים המוקדמות שלו. מסביב התקהלו - אם כי במרחק בטוח - בעלי החנויות שמסביב ועוברים ושבים. עצרנו לברר מה קורה. כאשר הגענו למקום נראה היה כאילו דוחפים את העצור בכח, אבל כאשר הרגישו בנו העניין התנהל ללא אלימות פיזית. לנו כמובן לא נתנו הסברים, אך התברר כי האיש חשוד כי הוא נוהג במכונית גנובה. חשוב להדגיש כי למכונית לא היתה לוחית מספרים. שאלנו את עצמנו למה כל זה נעשה ע"י משטרת ישראל וצה"ל כשמדובר בפלשתין - אך לזה כמובן אין תשובה מספקת. הצלחנו לברר מי האיש ולהודיע למשפחתו. לפחות את זה הצלחנו לעשות. האורחת שלנו נשארה המומה - לא כך היא תארה לעצמה את החיים כאן.

הכניסה למעלה לבונה:
חשבנו שעכשיו נפליג הביתה ללא עכובים נוספים. טעינו. בכניסה לכביש המוליך למעלה לבונה תור ארוך של מכוניות. מחסום "מעופף" שלא "התעופף" לשום מקום. עצרנו לראות מה קורה. נעמדנו במרחק וחנינו במרחק סביר מן הכביש. מיד ניגש אלינו חייל וניסה לגרש אותנו. שאלנו את עצמנו אם זה החום המטריף את הדעת או שמא איזה קשר נסתר בין החיילים מדריך אותם היום. כמובן סרבנו וצפינו בנעשה. הבדיקה היתה מאד יסודית והתור ארוך.
לבסוף הסבירו לנו "כי המתנחלים משתוללים"! "היום? לא ראינו אף מתנחל - שבת היום וחוץ מזה - אם המתנחלים משתוללים למה עוצרים את הפלסטינים? זה נשמע לך הגיוני?" טלפון למפקד המת"ק כנראה עזר. אחרי חצי שעה (ארוכה מאד בחום הנורא) המחסום התקפל והפעם באמת נסענו ישר לירושלים.

במחסום ג'בע/ליל היה תור ארוך ביותר. לא התעכבנו אך הודענו למוקד ההומניטרי. לא הספקנו לצפות בעטרא - נעשה כך בשבוע הבא.

עייפות ומתוסכלות - ובעיקר כועסות חזרנו הביתה.