זעתרה (תפוח), חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ד' 7.5.08, אחה"צ

צופות: 
רחל א"ת, דפנה ב' (מדווחת) ועוד שתי אורחות מגרמניה, אחת עיתונאית
07/05/2008
|
אחה"צ

12.00 - מחסום תפוח
אין עומס, 3 מכוניות בתור אך אוטובוס עומד במגרש החניה ומחכה לבדיקה.
על כביש 505, מצד ימין על גבעה מגודרת שמעל לכפר קבלאן, עומד האמר ועל גגו דגל ישראל ענקי וחייל. ליד ההאמר 3 חיילים נוספים. כולם מכוונים את נשקם אל הכפר למטה בעמידת צליפה. אנו עוצרות למרגלות הגבעה ומתבוננות. כאשר החיילים מבחינים בנו הם מורידים את נשקם ומביטים בנו כמה דקות ועוזבים את הגבעה. מה שהם עשו שם היה בלתי חוקי בעליל, אפילו לפי חוקי הכיבוש, אחרת לא היו נבהלים מאיתנו. כאשר הם מגיעים אלינו אחד החיילים צועק שאסור לנו לצלם, אמרנו שאנחנו מצלמות את הכפר וגם שאין זה בלתי חוקי לצלם. החייל התרגז, נעמד מולנו בעמידה מאיימת ואמר:
"אם תצלמי אני אכעס, ואם אני אכעס אתם תרגישו את זה !"
חברו חיבק אותו וגרר אותו להאמר והם הסתלקו מהמקום.

13.05 -  מעלה אפרים
 4 מכוניות עומדות וממתינות לבדיקה. כשאנו מגיעות, החיילים (מילואימניקים חביבים כלפינו) מאיצים את הבדיקה. שמנו לב שמכל מכונית יורדים 2-3 פלסטינים ועוברים את המחסום ברגל. לאחר המחסום הם אינם עולים שנית על המכונית שהביאה אותם אלא מחכים לטרמפ. ניגשתי לממתינים לברר מדוע והם אמרו שחם היום והם רצו לשאוף אוויר. מכיוון שהיום לגמרי לא היה חם (כ-25 מעלות בבקעת הירדן זה לא חם ) ההסבר  לא נראה לי. אחד החיילים מאוד לא אהב שאני מדברת עם הפלסטינים וצעק עליהם להתרחק, ולהתרחק עוד, ועוד. כשזה לא עזר הוא דרש ממני להזיז את המכונית שעמדה הרחק משם בעברו השני של המחסום. ראיתי שהפלסטינים נלחצים מעוינותו של החייל ועזבתי אותם...

13.30 – מחסום חמרה 
תור ארוך, 26 מכוניות מצד מזרח ממתין להיכנס לגדה, 17 מכוניות ממתינות לעבור לבקעה ועוד 8 מכוניות מכיוון צפון. כשהגענו המחסום עמד ולא בדקו אף מכונית. חיילי המילואים החלו לבדוק מייד לאחר שהגענו ותוך חצי שעה נעלמו כל התורים. בהגיענו אמרו הפלסטינים שהם ממתינים שעתיים. בנוכחותנו לקח למכונית האחרונה בתור חצי שעה לעבור.חייל אחד ניגש אלינו ואמר שגם הוא, כמונו שונא את מה שהוא עושה כאן ולכן הוא מתכונן לעזוב את הארץ מייד בתום שירות המילואים הזה. החיילים מאפשרים לנו לעמוד בכל מקום, לגשם לסככת המעוכבים, שהייתה ריקה.14.10- עזבנו.

14.45 – תיאסיר 
בהגיענו מונית מחכה 10 דקות לבדה עד שקוראים לה, אבל מרגע הגיענו מעבירים חיילי המילואים מהר ובכלל, כמעט ולא הגיעו מכוניות. בשעה וחצי שהיינו שם עברו כ-5 מכוניות בלבד. כשהגענו אחד החיילים, המפקד כנראה, אמר לחיילים " אל תתנו להם לעבור את... (ולא שמעתי מה) ובכלל – הן אוויר, אל תדברו איתם".  בפועל, עמדנו ליד החיילים ולא קיימנו שום קשר איתם. הם לא הפריעו לנו ואנחנו בטח שלא הטרדנו אותם (מלבד נוכחותנו שתמיד מטרידה אותם....)
16.00 - רצינו לנסוע לאל-חדידיה אולם הדרך עוברת ליד התנחלות רועי והיא היתה חסומה בשער מחושמל שהיה נעול. נסענו , אם כך, למאהל סמוך להתנחלות חמדת כדי לשאול איך ניתן להגיע לאל-חדידיה. תושבי המאהל זיהו אותי מהמחסומים ואפילו זכרו את שמי. הם קיבלו אותנו בשמחה ומכיוון שהיה מאוחר  וכדי להגיע לאל-חדידיה צריך לבוא מישהו משם כדי להראות לנו את הדרך, והחל להחשיך,  ישבנו עם יוסף ואחיו , נשותיהם ובנותיהם ושתינו תה ופיטפטנו. שעת בין הערביים נעימה, כאילו אין כיבוש , כאילו אין בין עמי ובין עמו מלחמה, רוע, ניצול ודכוי. אולם הסיפורים הם-הם הסיפורים של הכיבוש, הדיכוי, הניצול... הם סיפרו שעם הכל הם יכולים לחיות אבל המים... המים... הם לא מגדלים כלום כי אין מיםinfo-icon והמספוא, האוכל, הקמח – הכל התייקר כל כך. הנה פה, ליד המאהל יש בעומק מקווה של מי תהום. אלא שלהם אסור לחפור. הם הציעו להתנחלות השכנה לקנות מהם מים. רק צינור של צול וחצי . יספיק להם. והמתנחלים סירבו. וכך, כל 4 ימים נוסע הטרקטור לעין אל בידה בצפון הביקעה, מרחק שעתיים וחצי נסיעה בכל כיוון, כשהוא רתום למיכלית וממלא אותה מים בסכום של 220 ₪.....