ג'ית, חווארה, יום ש' 8.3.08, אחה"צ

צופות: 
מרתה (אורחת), ויוי צ., רוני ה. (מדווחת)
08/03/2008
|
אחה"צ

תרגום: חנה כ.

 

חווארה, קו לבן, פרק 77

 

מיד עם הגיענו בשעה 14:15 הורה לנו מפקד המחסום לסגת לקו הלבן. סירבנו והסברנו שבחרנו במיקומנו הנוכחי על מנת שנוכל להשקיף משם על סככת המעוכבים, דבר שהוא בלתי אפשרי מעבר לקו הלבן.
המפקד "הבטיח" לספר לנו מה מתרחש בסככת המעוכבים, אם רק ניסוג (דרך אגב, הסככה היתה ריקה במשך כל המשמרת שלנו). לא בדיוק "האמנו" להבטחה הזאת ולא זזנו ממקומנו. הוא זימן את המשטרה שהגיעה אחרי שעה. שני שוטרים ביקשו מאתנו בנימוס לשמור על החוק ולסגת לקו הלבן. ענינו בנימוס שהקו הלבן איננו מייצג את חוק, אלא את רצונם של החיילים למנוע מאתנו לראות מה קורה בסככת המעוכבים. הם לקחו את תעודות הזהות שלנו. אחרי 15 דקות חזר אחד מהם וביקש מאתנו לסגת לקו הלבן כמחווה אישית! עבורו. זה גרר אותנו כמובן לדין ודברים ארוך וידידותי למדי על פעילויותינו במחסומים ועל רצונם של החיילים לראות אותנו רחוקות ככל האפשר וכן על הספק בתקיפות החוקית של הקו הלבןinfo-icon דבר שאושש על ידי החלטתו של שופט בית משפט אשר הורה לשחרר ידידה שלנו שנכלאה בשל האישום  שעברה את הקו הלבן. השוטר הבטיח לברר אם לקו הלבן יש תוקף חוקי או לא והלך אל עמיתיו להתייעצות. ראינו אותם מדברים עם מפקד המחסום ובינם לבין עצמם. לאחר כ-10 דקות חזר השוטר, אמר שלא הצליח לקבל תשובה מוסמכת, והציע שנישא עמנו תמיד העתק של החלטת בית המשפט בענין הקו הלבן בחווארה. אנו מצדנו חשבנו שזה רעיון טוב.

חווארה, המשמרת

אין בידול.

כנראה בגלל הסגר הכללי בשטחים היו יחסית מעט אנשים בדרכם וההמתנה של הולכי הרגל היתה בין 20 ל-40 דקות. התורים של מכוניות משכם ואליה היו ארוכים והבדיקה היתה איטית.
הורו לנהג של משאית עמוסה בנייר טואלט לעמוד בצד ולסדר את המטען שלו מחדש פעמים רבות, כדי שרצפת המשאית תיראה. רק לאחר זאת הוא הורשה לעבור.

מכונית עם לוחיות זיהוי צהובות שבאה משכם עוכבה. הנהג, מטופל דיאליזה, היה חייב להגיע לירושלים. הוא לא הרגיש טוב וביקש שישחררו אותו. אנחנו התערבנו והאיש יכול היה להמשיך במסעו.

בשעה 15:05 נבדקה מכונית שהגיעה משכם, וממנה יצאה כלה כולה בלבן עם כיסוי ראש לבן, מלווה באמה שלא משה מצדה.  באוויר המאובק והאפור של המחסום נראתה הדמות הזאת מוזרה ביותר וכל העינים ננעצו בה בחוסר אמון.
המכונית נבדקה במהירות והכלה יכלה להמשיך בדרכה לחתונתה.

האורחת שלנו מרתה (סטודנטית לסוציולוגיה מאוסטריה) שאלה וחזרה ושאלה אם המחסום הזה אכן הפריד רק בין שכם ובין חווארה (פרבר של שכם). היא לא יכלה להאמין שמערכת הבדיקה הענקית הזאת הוקמה במיקום ה"בלתי הולם" הזה. רק כאשר הצבענו על השכנות של ההתנחלויות, נראה היה שהיא מתחילה לתפוס את התכנון המחריד הזה.

נאמר לנו שבצומת ג'ית היו תקועות תריסרי מכוניות ולא יכלו לזוז. החלטנו לנסוע לשם.


צומת ג'ית, 16:00

ספרנו 64 מכוניות, אוטובוסים ומשאיות בתור כאשר פסענו לאורכו בכיוון לצומת ג'ית, שבו הוקם מחסום. האנשים שחיכו במכוניותיהם במשך שעתיים או יותר התחננו בפנינו לעשות משהו. ילדים עזבו את האוטובוסים ושיחקו על הכביש ונהגים זועמים צפרו בצופריהם כדי לשחרר את תסכולם.

כאשר הגענו למחסום, שבו עמד האמר צבאי והיו 4 חיילים, שמענו שהוכרז על התראה חמה ושציפו למכונית עם מחבל מתאבד שתעבור במחסום. החיילים בדקו כל כלי רכב לאט וביסודיות וזה לקח 5-10 דקות לכל אחת. ביקשנו מהם להעדיף את האוטובוסים עם הילדים והנשים והם ההסכימו. הבעיה הייתה לשכנע את נהגי האוטובוסים  לעקוף את המכוניות האחרות בתור ולהתקדם: "האם אתן בטוחות שהחיילים לא יכעסו עלינו ויעשו לנו בעיות?" אך השיטה פעלה פחות או יותר במשך כמה דקות, וכמה אוטובוסים עם ילדים נבדקו בזמן קצר. בשעה 16:30 החיילים אספו פתאום את המחסום הקוצני והסתלקו על ההאמר שלהם. בחמש דקות התפוגג הפקק והמכוניות התקדמו ללא מעצור. נהגים רבים האמינו שהשינוי הפתאומי קרה בגללנו (דבר שבוודאי לא היה נכון), כיבדו אותנו בממתקים ונופפו לנו לשלום. פשוט היינו במקום הנכון בזמן הנכון.