על חינוך שחסר ועל חינוך מחדש...
חינוך [ אברהם אבן שושן המילון החדש 1993 ]: הקניית הרגלים, דרכי חשיבה והתנהגות; פיתוח המידות, האופי והכשרים הרוחניים של החניכים.
על פספוסים (פ' רפה, פתוחה), שקרים ודובר צה"ל:
בהגיענו למחסום, קיבל את פנינו אב מודאג. הוא מתאר ברהיטות את פיסת המציאות ההזויה הבאה: ארבעה זאטוטים (להלן פספוסים), בני 7 - 8 , מעוכבים
כבר שעה במכלאת המעוכבים של המחסום. לא מאפשרים לו להתקרב אליהם. הם נתפסו בידי חיילים בג'יפ, כאשר עזרו במסיק הזיתים של שכניהם בכפר בית פוריכ. ראש מועצת בית פוריכ בתמונה, כל העולם בתמונה אבל יוק - דבר לא זז.
אנו מטלפנות למוקד ההומניטרי של הצבא, שם מבטיחים לבדוק. לאחר 10 דקות , ניסינו שוב לברר אבל המוקדן הלך. מסבירות למוקדן החדש את המצב והוא מבטיח לברר. במקביל אנו מדווחות לחברתנו נ' ב"עורף", שמבטיחה להתקשר לקצין במת"ק. מסתבר, שגם אנשים מן הכפר כבר נמצאים בקשר עמו.
חולף זמן. בינתיים - עם או בלי קשר למדווח למעלה - הצטברות של לפחות 100 הולכי-רגל בצד הפנימי של המחסום, ושיירת מכוניות המשתרכת כמעט עד שכם - כולם ממתינים לבידוק המיוחל. את מפלס המתח הגואה ממש אפשר למשש באוויר.
בחזית הפספוסים: לא קורה דבר. אנו מתקשרות לר' חברתנו, שיוצרת קשר עם העיתונאי ניר יהב. הוא מתקשר ומקבל מאתנו את המידע הנוגע לילדים. אנו מתקשרות שוב למוקד ההומניטרי של הצבא. הפעם במקום תשובה שומעות אוזנינו מוזיקה מוקלטת עליזה.
מההתקהלות בצד הפנימי של המחסום נשמעות זעקות חוסר סבלנות. בתגובה, מופעל צופר מחריש אוזניים מרום מגדל השמירה שבמחסום. דקות ארוכות. צליל מבהיל.
בחזית הטלפונית: המוקדן מגיב לעוד צלצול שלנו באלה המלים: "העיכוב הוא מסיבות ביטחוניות. כרגע בודקים את הילדים. אני מודע לגילם הרך. אם הייתי חושב שזה לא מוצדק לעכבם, הייתי פועל לשחררם."
לקהילת המעוכבים הקטנה מצורף בחור צעיר ועצבני לצורך חינוך מחדש, ללמדו איך מתנהגים בתור של מאה שכנים שרוצים הביתה לבית פוריכ אחרי ששהו בשכם בענייניהם.
התפתחות בחזית הצעירה: לאחר שעתיים מתיר מפקד המחסום לאבא שדיבר אתנו, להיכנס למכלאה ולשבת עם הילדים.
נ' מבשרת לנו בטלפון שקצין המת"ק בדרך למחסום. בעוד היא מדברת, אנו חוזות במו עינינו את האבא צועד קוממיות מן המכלאה ואחריו, כמו ארבעה ברווזונים קטנים, מצטנפים מקור (החיילים לא הרשו להביא להם בגדים חמים) אבל נראים גאים לאללה - ארבעת הילדים. משוחררים.
אפילוג: ניר יהב, העיתונאי ששוחח אתנו "בזמן אמת", פנה לדובר צה"ל וקיבל את התגובה הבאה: "מדובר בשלושה נערים אשר יידו אבנים לעבר רכבים ישראלים אשר נסעו על כביש סמוך לבית פוריכ. הנ"ל הוחזקו במחסום עד להגעת משטרת ישראל - אז הועברו לטיפול המשטרה".
אנו חוזרות ומדווחות על מה שראינו במו עינינו במחסום בית פוריכ: ארבעה ילדים בני 7 ו-8 הובאו בידי חיילים למחסום והוחזקו במכלאה לבדם שעתיים. אז שוחררו הביתה. לא נערים. לא משטרה. לא שום טיפול. יוק. (חווארה 19.11)
איזה בחור פלסטיני לא הבין איזה חייל. סתם אי הבנה, הוא לא עמד במקום הנכון, או לא הרים את הרגל הנכונה, האיזה חייל קפץ אליו פתאום עם נשק שלוף והראה לו מה זה לא להבין מה שאומרים לו. האיזה פלסטיני, מופתע מעוצמת התגובה, הרים את הידיים ואמר "בסדר, בסדר".
החיילים היו מן הזן המחנך. הפלסטינים יודעים שבהגיעם למחסום, הם אמורים לעצור כעשרים מטר ממנו, על קו קיים, או על קו דמיוני, לקבל אישור בצורת ניע יד או אצבע, ואז להתקרב לחייל.
ערבים ישראלים, שבכל זאת חיים באיזו דמוקרטיה, הגיעו ישר אל החייל במחסום, בלי לחכות ליד שום קו. "אין לך נימוסים"? תוהה החייל. "אתה לא יכול לחכות עד שאקרא לך? עכשיו תחזור רוורס ותחכה שאסמן לך להתקרב". בלית ברירה חוזר הישראלי אחורה, מחכה לסימן. החייל מסמן והוא מתקרב שוב. "תגיד, משעמם לך?" שואל הישראלי את החייל ולא שם לב שהוא נמצא בפלנטה אחרת מזו שהוא מכיר. "אתה לא רוצה לראות אותי כשמשעמם לי", עונה החייל, שלא מבין איך ערבי שנתון לחסדיו מעז לדבר כך. {חווארה 1.10)
50 - 100 איש בתור הגברים. החיילים מרבים לצעוק עליהם "אירג'ע לוורא". בתור בחור צעיר חובש כובע לבן. החיילים לוקחים לו את הכובע ומשתעשעים בו, חובשים אותו על ראשם, אח"כ על קסדתם. צוחקים. לבסוף - מחזירים לו. (חווארה 14.10)
בראש המגדל שר חייל "מוות לערבים", תוך כדי הנפת ידיים בתנועות ניצוח. מפקד המחסום ניצב לרגלי המגדל ואין בפיו אף הערה לחייל המזמר. (חווארה 2.10)
משתמו המשימות ורוח ערבית נשבה והחמה נשקה לאופק ליוו אותי שתי ילדות וספרו כמה קשה ללמוד כשהחרדה כל כך קשה - ופתאום הביטו לבית שנתפס בידי הצבא ואמרו לי : "הסתכלי, יש חיילים שרוקדים על הגג". שלוש דמויות אכן עשו תנועות משונות על גג הבית ומהקולות הרמים שהשמיעו קלטתי רק את המילים "עם ישראל". לצערי, עד ששלפתי את מצלמת הווידאו הם נעלמו כמו סיוט. (חוסאן 26.10)
מגרש החנייה היה ריק. מעטים יוצאים ובאים. זה לא הפריע לחיילת לנסות את מיתרי קולה ב"תעל" ו"יאלה יאלה" קולניים. מזל שהיינו שם כדי לשאול אותה איך היא היתה מרגישה אם היו צועקים עליה כך. החיילת השיבה שהיא לא ידעה שהיא צועקת, ושהיא עושה להם טובה בזה שהיא קצת מרימה את הקול, אחרת לא ישמעו אותה. אחר כך היא קראה להם יותר בעדינות ולא שכחה להוסיף "בבקשה", ומיד הסתכלה במבט ניצחון בנו ה"מחנכות" כאומרת: רואות, אני לומדת יפה. (חווארה 1.10)
הרבה אנשים ממתינים למעבר מכיוון שכם לגדה. התורים מתקדמים לאט, לא בגלל בדיקה קפדנית אלא בגלל תרגילי הסדר שעושים לממתינים. בכל פעם שמישהו ממאות הממתינים מפר את הוראות הסדר הטוב - לא שומר על השקט, יושב על הבטונדה המפרידה בין השורות, נדחף, צוחק... - עוצרים החיילים את המעבר לכמה דקות, לעתים אפילו ל-10 דקות תמימות.
שני חיילים עומדים מעבר לקרוסלות, במגע ישיר עם המוני הממתינים, ודוחפים (פיזית) ובקריאות-צרחות של "אירג'ע לווערא", מרחיקים את הממתינים מהקרוסלות. במשך כל הזמן מתקיים עימות אלים בין החיילים ההודפים ובין הפלסטינים הממתינים, שמדי פעם פוצחים בזעקות מחאה וב"אללה אכבר". (חווארה 23.10)
מה בין כל זה לביטחון ישראל?