בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, עטרה, יום ש' 19.1.08, בוקר

צופות: 
קתלין פ., חברת הועד המנהל Human Rights Watch ,נתניה ג., חנה ב. מדווחת
19/01/2008
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

עטרא: זרם מכוניות מארבעת כיווני המחסום - הבדיקה רנדומלית.

זעטרא (תפוח):
בתור כ-20 מכוניות אך המעבר מהיר. נוסעי אוטובוס עומדים לידו ונבדקים - אך הבדיקה שוטפת. אין כלבנית.

חווארה:
מעט מאד תנועה בשני הכיוונים, ושוב אנו תוהות מדוע. ולמרות מעט התנועה המעבר הממוצע כשעה עד שעה וחצי. שוב נתקלים בהתנהגות הגסה של הבחורות - שכנראה אינן יודעות אלא לצעוק. הכלבניות פעילות, והכלב נובח ללא הרף ומפחיד את העוברים ושבים. קשה היה להחליט כמה מכוניות מחכות בתור הכניסה משכם, אך הבדיקה בתחנה האחרונה לקחה כ-20 דקות. המת"ק היה מיוצג ע"י חייל - שלא נראה היה כי בעת צרה היה מצליח להתגבר על מפקדי המחסום. הוא ניגש אלינו ביוזמתו וניסה לברר "אם הכל בסדר" - עוד אחת משאלות הכיבוש שאין עליהן תשובה.

בית פוריכ:
מלחמת צה"ל ברועים: 

מיד בבואנו ראינו כי האמר צבאי מזנק למעלה הגבעה ונעצר ליד הפילבוקס וקורא ברמקול לרועה שרעה את עדרו מעבר לתייל על מורדות הגבעה שמזרחית לעמדת הפילבוקס. הרועה ניגש לחיילים בלווית שני ילדים קטנים, האחד בן ארבע והשני בן שבע. אנחנו התקדמנו לעבר המקום, אך שמרנו מרחק מסוים. אחרי דין ודברים קצר נמסרה תעודת הזהות של הרועה לידי החיילים ואחרי עוד כמה דקות נלקח הרועה ברגל למחסום והוכנס לצינוק.
 
הסתבר כי הוא עבר עבירה ממש נוראית - הרועה מסאלם ועבר עם עדרו את כביש האפרטהייד "מדיסון" ולא פעם אחת אלא - שומו שמיים - פעמיים.

בצינוק הוא נדרש להוריד את כל בגדיו, כפיה, מעיל, סודר, חולצה תחתונה, מכנסיים ונעליים. הבגדים ניתלו על הבטונדה שליד הצינוק. אחרי שהדלת נסגרה בעוד הרועה ללא בגדים, כנראה עברה מחשבה כלשהי בראש החיילים כי הדלת נפתחה שוב לאחר כמה דקות והבגדים הוחזרו לרועה. כאשר הוא סיים להתלבש הוא נאזק והושלך למכלאת המעוכבים. התחלנו בטלפונים, לא רק כי דאגנו לרועה אלא  כי חששנו לגורל הילדים הקטנים שנשארו עם העדר על הגבעה הסמוכה. אח"כ הסתבר כי היה עמם עוד איש זקן שלא ידענו האם הוא קשור לקבוצה ועד כמה הוא מסוגל לפעול עצמאית.

התחלנו בטלפונים ושמענו כי "צריך ללמד אותם שאסור לעבור על הכביש הזה". כאשר שאלנו האם צריך להעביר גם את הכבשים אחת אחת דרך המחסום נתקלנו בתגובה נדהמת. "איזו שאלה - כמובן" "והרועה יודע שאסור לעבור את כביש מדיסון". לאט לאט אבד לנו קור הרוח והשיחות עלו לטונים גבוהים. לא הצלחנו להבהיר כי הכבשים והרועה שעברו "עבירה קשה" לא מסכנים את ביטחון תל-אביב - אנחנו כנראה מתקשות בהבנה!

אחרי שדיברנו כמה פעמים עם המוקד ההומניטרי, וביקשנו כי לפחות יקצרו את משך "העונש על העבירה החמורה" ולחלופין ישחררו את האזיקים - שמענו מן המוקד "כי האיש בכלל לא אזוק". עכשיו איבדנו את טיפת קור הרוח שעוד היתה לנו "לא אזוק? הרי אנו ראינו את האזיקה במו עינינו - 3 נשים מבוגרות שעדיין לא איבדו את כל שכלן והבנתן עמדו ממול לאיש וראו כיצד הוא נאזק" - אבל כלום לא עזר - האיש לא אזוק, כך הודיעו החיילים. חיכינו עד כמה שיכולנו במקום, אך כעבור כשעה וחצי נאלצנו לעזוב - מיואשות וכועסות עד בלי גבול.

ועכשיו כולנו יודעים - מי כאן ה"מחנך הדגול"  ומי גיבור על מי ולאילו דרגות אכזריות ושיפלות יכול לרדת הכיבוש.  ואף חייל מכל החיילים שהיו שם ודאי לא חשב כי יש משהו לא תקין וראוי באירוע הזה - ומה כבר קרה, בסך הכל רועה פלסטיני "מסוכן למדינה" וקצת שקרים!

תנועת הולכי הרגל הייתה טיפוסית לשבתות והמעבר היה מהיר. לא היה תור מכוניות משני הצדדים.