בית איבא, ג'ית, יום א' 13.1.08, אחה"צ

צופות: 
אליקס, סוזן
13/01/2008
|
אחה"צ

תמצית: עקיבא אלדר כתב היום ב"הארץ" "סיפור על מדינאי אחר בעל שם עולמי שכונותיו הטובות מתנפצות בהתנגשן עם חסמים - חסמים פסיכולוגיים וחסמי החשדנות, חוסר האמון והביורוקרטיה כפי שהם מתגלמים במאות מחסומים. תקוע במחסום" היתה כותרת המאמר, ו"חסימה" של כל שמץ של הגינות ותרבות, כמו גם חופש התנועה, הוא מה שראינו היום - כמובן, לצד הנוכחות המתמשכת של מתנחלים יהודים וההתפשטות הבלתי פוסקת של מאחזים, ובמיוחד אחד ליד קדומים. 

     14:45, ג'ית: פתוח, אין מחסום

 
15:15, בית איבא:התור ההומניטרי ארוך, לפחות 20 קשישים, קשישות וילדים. שני השערים המסתובבים מלאים בגברים צעירים, לפחות 25 בכל נתיב.
כשאנו מגיעות לחלק העיקרי של המחסום, המפקד י. מציג את עצמו, וכך עושה גם החייל שבודק את התור ההומניטרי: "אני נציג המת"ק", הוא אומר לנו.
י' מבקש מאתנו לא לעמוד באמצע נקודת הביקורת (זה הקו הלבןinfo-icon הבלתי נראה), אומר שאנו יכולות לשאול כל שאלה שנרצה, אך כשהוא עוזב זמן קצר לאחר מכן אנו שמות לב: עצור בודד במתחם נבדק על ידי השב"כ, נאמר לנו. 

 
הבידוק אטי ויסודי. אך החבילות הגדולות הרבות, שלעתים קרובות מכילות שמיכות חדשות ללילות החורף המקפיאים הנכונים לנו, לא נבדקות כמו בשבועות קודמים. המת"ק נוקט גישה מקלה, או נכון יותר לומר "הגיונית" (כולל גברים "מתחת לגיל המותר" בתור ההומניטרי!)  אך באזור הבידוק המרכזי, בקור החודר, גברים המגיעים משכם מצווים להוריד את מעיליהם וחגורותיהם. לא כל הגברים לא כל החגורות, לא עם המפקד הזה, י', אך דברים משתנים באורח קיצוני עם החלפת המשמרות בשעה 15:30. ע', המוכר לנו כעת, מגיע.

 15:30יש "אתנחתא", והגברים, ברובם סטודנטים, חוזרים מן היום הראשון ללימודים בסמסטר החדש. הם מחכים ומחכים בעוד הבדיקה נפסקת. בלי סיבה, רק משום שיש "הפסקה" בסצנה התאטרלית העצובה הזו.   בקושי יש כלי רכב הנוסעים משכם או אליה. אך יש חיילים רבים באזור בידוק כלי הרכב, כולל הכלבן הבלתי נמנע, עם כלב גדול במיוחד.  כרגיל אצל ע', נראה שחייליו לא יודעים מה לעשות. ומה שהם עושים למעשה מצער ביותר.
 
חייל תופס את מקומו של נציג המת"ק בתור ההומניטרי. בקושי הספיק לתפוס את מקומו באשנב וכבר הוא מתחיל לצעוק לאנשים בעברית קולנית. ע' אומר לו לסתום את הפה, אך ללא הועיל. ברור שאין לו שליטה על המתרחש ושהוא מתעב את מה שהוא עושה, כמו גם את הקשישים, הנשים והילדים חסרי המזל. נציג המת"ק רק מדקלם שלמרות שחיילים מתודרכים כיצד להתנהג עם אנשים (וזה נכון), יש כאלה שפשוט אי אפשר להשפיע על התנהגותם. 
 

 
 15:50ע' מזיז את החייל מהתור ההומניטרי לעמדת בידוק הגברים הצעירים אחרי שהם עברו את השער המסתובב הראשון. נראה שלנציג המת"ק אין השפעה גם על המחזה האומלל הזה. החייל מציק לגברים הצעירים העוברים, צועק עליהם להוציא טלפונים ניידים, לפשוט מעילים וכו' ובעוד הוא ממתין על מנת "לתקוף" צעיר נוסף הוא צועק על אנשים בנתיב ההומניטרי שלידו, מתעקש להסתכל בתעודות זיהוי ויותר מלעזור ולהקל הוא רק גורם עוד התגרויות ומתחים. 

  16:15המראה מנקודה זו בבית איבא לא יכול להיות קשה יותר מבחינה הומניטרית, או בעצם, מבחינה הומנית. הכלב האלזסי הגדול מחטט כעת ברכב שטח נוצץ בצדה האחר של נקודת הביקורת; לידה, אחת מעגלות החמורים הרגילות היתה חייבת לפרוק את כל מכנסי הג'ינס החדשים שהועמסו עליה, ולידה עגלת חמורים אחרת טוענת ומעמיסה ג'ינסים שנפרקו כמה דקות קודם לכן. תיקים ומזודות נבדקים אחד אחד בשולחן שבאזור מעבר הולכי הרגל; גברים צעירים מדי שמנסים להכנס לתור ההומניטרי נשלחים חזרה לשערים המסתובבים;

ע', המפקד, מתחיל עכשיו לצעוק (נראה שהחייל שלו משפיע עליו יותר מאשר להפך), ונציג המת"ק לוקח פסק זמן קצר על מנת לשאול כיצד ניתן לשפר את נקודת הביקורת הזו! נראה שהוא כותב דו"ח, כי הוא אפילו רוצה לדעת מתי הגענו. האור היחיד בקצה מנהרת האימים האינסופית הזו הוא שע' משחרר את הגבר הצעיר ממתחם המעצר. "נגמר?" הוא שואל בחוסר אמון את נציג המת"ק בעודו מתחיל ללכת לכיוון דיר שרף. אכן, נגמר!