ברטעה-ריחן

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
תמי ש, נטע ש, שולי בר (רשמה)
19/02/2004
|
אחה"צ

 משמרת ראשונה במחסום ברטעה לקבוצה הצפונית

כאשר אנו חוצות את שתי הברטעות העין כבר מבדילה בעצמה היכן מסתיימת ברטעה המערבית/ישראלית (עסקים פורחים, שלטים בעברית) ומתחילה ברטעה המזרחית/פלסטינית (פחות חנויות, שילוט רק בערבית, פחות אקשן). מכרנו מרואן מתפנה מעיסוקיו ומוביל אותנו למחסום. שם אנחנו מבקשות שיחזור לעבודתו ומבטיחות שנקרא לו כשנתקפל. הוא לא ממהר לחזור.

משני צידי המחסום תור קטן של מכוניות והולכי רגל. בכל צד מחכה עוד מכונית (פרטית) אחת או שתיים להסעות. סוג של פרנסה. אנחנו מודדות זמן המתנה – רבע שעה. מרואן מתעקש שאילולא היינו שם היו מחכים חצי שעה, שעה, ויותר. קשה לנו להאמין שנוכחותנו עד כדי כך משפיעה על החיילים. הם ממש לא מתייחסים אלינו, מטוב ועד רע. כשהגענו אחד רץ לברר בטלפון מה לעשות איתנו, כנראה אמרו "אל תשימו לב..." כמו: בשבילכם הן שקופות.

היוצאים ממחסום ברטעה מזרחה נדרשים להציג תעודת זהות ירוקה ואישור מעבר שתוקפו לשנה, וזהו. אבל הנכנסים למחסום ברטעה עוברים חיפוש מדוקדק, במכונית ובגלאי המתכות. הנשים נבדקות גם באוהל הסמוך. באין חיילות במשמרת, הנשים לא יעברו ולדברי האנשים זה קורה לפעמים. ילדים מתחת לגיל תעודת זהות אינם מורשים לעבור ללא ליווי של מבוגר ממשפחתם. רק למדנו על עובדה זו וכבר נוכחנו בהצגת תכלית: ילד ברטעי בן 15 ניסה לעבור מזרחה והוחזר בבושת פנים. בכל זאת נשאר לעמוד בצד.

פעם ברטעה המזחית היתה מרכז סואן לתושבי הסביבה. קניות, מרפאה, טיפולי רכב, ענייני חקלאות, חברים, משפחה. כרגע העסקים בברטעה על הפנים, עיקר הפעילות מתבצע בג'נין. משרד החקלאות של הרשות הפלסטינית מחלק מזון לעניי הכפר והבוקר (לדברי מרואן) אפילו הביאו לכל משפחה כזו 2-3 כבשים ושקי תערובת, לפחות יהיה להם חלב וגבינה. עיקר העוברים במחסום הם תושבי ברטעה, שכניהם מעבר למחסום לא מקבלים אישור. צעיר מיעבֶּד מחכה במכוניתו לפני המחסום. מאיפה שיהיה לו אישור? אבל הוא רוצה לראות את אחותו שמתגוררת בברטעה. "תראו שהם לא יתנו לי לעבור," אומר לנו ומחמם את עצמו. ואכן, החיילים שולחים אותו כלעומת שבא. הוא עוצרinfo-icon בשולי הדרך ובא להתלונן. "ככה יהיה שלום ככה?" נכון שאחותו יכולה לבוא אליו, אבל זה לא העניין. הוא רוצה להיות עם חופשי בארצו ועוד מעז לחשוב שמגיע לו.

אם וחמשת ילדיה מכפר קרע (ואדי ערה.il) ממתינים לעבור במחסום. הם נראים טוב במיוחד, משהו בהם שונה. מה השמחה? בצד המזרחי מחכה להם האב במכוניתו. כיוון שלא הצליח להשיג תעודת זהות ישראלית ב-16 שנות נישואיהם, נאלץ לעזוב את משפחתו בישראל ולחזור לכפר הולדתו בגדה, לפני 3 שנים. האֵם בחרה להישאר עם התעודה הכחולה הזכויות כאזרחית ישראלית והילדים בכפר קרע. המשפחה מתאחדת בסופי השבוע (ה'-א'). כמה זמן את מחכה כאן? חצי שעה. אני ניגשת לחיילים לתרגולת "התחשבות": בגלל חמשת הילדים ובגלל הגשם והסככה הדפוקה, ו... כן, גם בגלל שרציתי "להרוויח" את המשמרת שלנו. "בסדר," אומר החייל לא בנימוס ולא בחוצפה, "אני מכיר את העבודה שלי, תני לעבוד." כעבור שלוש דקות היא עוברת. ממילא היתה עוברת.

למדנו ש: בהעברת הסחורות בבקרים (גב אל גבinfo-icon) יש בעיות. נותנים להעביר רק חלק מהסחורה, הבדיקה מתארכת והתור מצטבר. פעם היו מביאים כלבים שירחרחו את הארגזים, היום כבר לא מביאים. המחסום נסגר ב-10 בלילה ובמקרה שדחוף לעבור מצלצלים למת"ק והם באים לפתוח. כמובן שלא תיכף ומייד. לא נצפו "בעיות הומניטריות", החיילים התנהגו "בסדר", הגשם ודאי הקטין את התור, אבל מעל לכל ריחפה בדיוק אותה תחושה מייאשת שלמחסום מגיעים רק מי שמוכרחים. שהחיים מחורבנים. ש"להיות עם חופשי" זו רק שורה משיר של יהודים. אנחנו מחליטות לחזור לבד כמו גדולות. אבל מרואן הדאגן בא לקראתנו על דעת עצמו. אין מצב שנעבור בכפר בלי לעצור אצלו במזנון לקפה קטן. עצרנו.