אבו סלמאן (בית אמין), חבלה

צופות: 
רותי קידר, נורה רש, חנה אבירם (מדווחת)
06/01/2016
|
בוקר

חבלה

6:00 – המחסום פתוח אך עדיין לא עוברים אנשים. שתי דקות אחר כך אנשים מתחילים להיכנס למתחם המחסום וב-6:09 עוברת חמישיית האנשים הראשונה.

מספר הממתינים בשעה זו לצלוח את המחסום נמוך יחסית לעבר. כל שתי דקות בערך יוצאת חמישייה של אנשים. היום, כל מי שנושא בידו שקית/ צידנית/ תיק נדרש על ידי חייל העומד סמוך לשער היציאה לגשת ולהציג את תכולתה/ו תוך שהוא מרוקן אותה על מעקה העמדה המוגבהת. גם צעיר שראשו היה מכוסה בברדס הסווטשרט נדרש לחזור אל העמדה ולהזדהות שוב.

בסביבות 6:30 עוברים נהגי עגלות, אל חבלה וממנה.

7:00 – לאחר מספר דקות בהן לא היו אנשים במחסום, מגיעים 20-30 אנשים נוספים. מכוניות ממתינות בצד של חבלה.

7:13 – מידיבוס המורות ממתין להן כאשר הן נבדקות בחדר הבדיקה.

7:25 – אין אנשים, המחסום עדיין פתוח.

אנחנו עוזבות כדי להספיק למחסום אבו-סלמאן. ב-7:29 כשאנו במכונית, מגיע מידיבוס התלמידים. פניו של הנהג מביעות מתח כשואלות 'האם יספיק להגיע למחסום בטרם יעזבו החיילים?!'

אבו סלמאן (בית אמין)

7:53 – על כביש המערכת כבר עומדים עשרות אנשים לאחר שעברו במחסום המונע מעבר חופשי בין כפריהם לבין אדמותיהם. לפניהם דרך ארוכה ומפותלת הכרוכה בטיפוס בעליה.

מגיע רכב פלסטיני ואליו נדחסים ונדחפים אנשים רבים ממספר המושבים שלו ורכב נוסף האוסף את כל מי שהחל לעלות ברגל בדרך המפותלת. לנהג שמשוחח אתנו חשוב להדגיש שהוא לוקח את האנשים בטרמפ (כלומר, לא עושה מזה עסק) מתוך רצון לעזור להם.

משיחות עם אנשים עולה כי מגיעים לכאן אנשים מעזון עטמה, סניריא, אבו סלמן ועוד. מגדלים בחלקות שמעבר לגדר זיתים, זעתר ויש גם המגדלים ירקות.

החיילים מצלמים אותנו.

8:10 -  אין אנשים והחיילים סוגרים את זרוע המתכת הצהובה המשמשת למניעת מעבר חופשי של פלסטינים.

ולגבי אורנית: ההתנחלות משתרעת ומתפשטת אל כביש המערכת והיכל התרבות שלה 'תרבותא' (אותיותיו בצבעי הקשת) משקיף אל החומה והגדר ולפניו חלקות אדמה וכמובן סלסולי גדרות תיל מתוחים לאורך כל השטח המקיף את היישוב.

באתר 'תרבותא' אורנית

(http://www.oranit.org.il/html5/?_id=10145&did=2235&g=8837&title=%FA%F8%E...)

רשום הציטוט הבא:

"תרבות - אורח חיים משותף המגלם את התקווה, היצירה והבחירה האנושית (משוניס ג`ון, 1999)".

ומסקרן לדעת איך המוטו הזה מתגלם בחומת ההפרדה החוצצת בין בני-אדם פלסטינים, לבין אדמתם ומקורות פרנסתם.