ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים)
יום שישי השלישי של רמדאן
מעבר הזיתים
במילה אחת: עצוב
הגענו בסביבות שעה עשר למחסום, זרם דליל של אנשים יצא ממנו. מהר מאוד הסתבר לנו שבעמדת הבידוק הראשונה מחזירים מאות אנשים, שמן הסתם הצטברו במהלך היום לאלפים. הנשים, שבשבועיים הקודמים עברו ללא הגבלת גיל, היו מאוכזבות במיוחד. היו ויכוחים ודיונים, אך ללא גמישות או נכונות להקל. בני משפחה הופרדו, ואלה שהורשו לעבור זורזו בגסות, ואף בתנועות גוף דוחקות, להתקדם הלאה, בעוד שהמופרדים מנסים להחליף ביניהם חפצים, תינוקות וציוד. גם להיפרד זה מזה כראוי לא ניתן.
בניגוד לאווירה הנינוחה הכמעט חגיגית ששררה בשבועיים הקודמים, האווירה היום היתה כעוסה, טון דיבור זעפני וחסר סבלנות. גם אנחנו "זכינו" לטעום מעוינות זו, כשניסו לגרש אותנו מהמקום בו עמדנו בשבועיים הקודמים אל השמש הלוהטת. למען ביטחוננו, כמובן.
המוני המסורבים התגודדו לפני עמדת הבידוק, חלקם מכונסים לבדם באכזבתם, חלקם משוחחים ביניהם, מתקשים לקבל את רוע הגזרה. מדי פעם היו יורדים שוטרים ודוחקים בהם פיזית להתרחק. כדברי אחד השוטרים: יורדים לנקות. מעין לכלוך אדם מסוכן שיש להרחיקו מהעין. היום לא היו שוטרים פלסטינים לסייע במלאכת הניקוי.
אדם הגיע אל נקודת הבידוק עם היתר שלא בתוקף. הבודק קרע אותו לגזרים. האיש ביקש את ההיתר בחזרה כדי שייקל עליו להוציא היתר חדש, אך הקורע טען שהמסמך איננו. חיילת טענה שאצלם לא עושים דבר כזה, לקרוע מסמך. כשהראנו לה את ידו של הקורע וממשיכה למעוך את ההיתר, אמרה בלי להתבלבל שהוא בלאו הכי לא היה בתוקף. נציג מת"ק
שהיה במקום טיפל בנושא ברגישות רבה. הוא דאג שהקורע התנצל, שהאיש יעבור היום את המחסום וכנראה גם בימי שישי הבאים.
במקרה אחד התערבו אנשי הסהר האדום לטובת אדם עיוור, המלווה בבחור צעיר. לבחור לא היה היתר, אך העיוור לא היה יכול להמשיך ללא ליווי. בשנים קודמות היה מובן שיש צורך במלווה, אך היום נדרשה מלאכת שכנוע ממושכת, שהסתיימה בהצלחה.