ארתאח (שער אפרים), בית איבא, עזון, ענבתא

5:00 – מזג אויר חורפי. אזור היציאה מלא פועלים ומוניות להסעה. אנחנו מגיעות לשער הכניסה. גם כאן עדין הרבה פועלים צובאים על השער, מהעמדה שלנו קשה לראות את התור כי הוא מוסתר אחרי בטונדות עקב הבניה. תוך רגעים מעטים מגיע קומנדקר צבאי, ו 4 חיילים מאובזרים בנשק וכובע גרב שחור מתקרבים אלינו, שואלים מי אנחנו ומודיעים לנו שזה שטח צבאי. אנחנו משיבות שזה המקום הקבוע בו אנו עומדות מזה הרבה שנים ואין שום סיבה שלא יתאפשר לנו לעמוד כאן. המפקד של החוליה שמנהל איתנו את המו"מ לא בטוח בעצמו ומדי פעם הם חוזרים לכלי הרכב שלהם לדון עם המפקד (בטלפון) על פתרון הבעיה שנוצרה וחוזרים אלינו. כמובן שמתפתח ויכוח מעבר לענין עצמו, בסופו של דבר הם עומדים כל זמן שאנחנו שם ומנסים לגרום לנו לפנות את השטח ללא הצלחה.

מצד שני, ברגעים המעטים שהם מניחים לנו עומדים פלסטינים מתוסכלים מעבר לגדר וצועקים לעברנו את קשיי היום יום שלהם במחסום. למרות שהשעה לפני 6 הם טוענים שאחרו ליום העבודה בגלל תנאי המעבר, ושההפסד של ימי עבודה קורה להם לעיתים קרובות. אנחנו מקשיבות ואין לנו בעצם אלא להסכים איתם ולהסביר שזו הסיבה שאנחנו שם, לראות ולתעד, ואין בידינו לעזור הרבה.

תוך כדי זה מופיעים 2-3 מאנשי יחידת המעברים שעובדים במקום המוכרים לנו כבר ומבקשים מהפלסטינים לקרוא לאמבולנס כי יש פגוע במעבר שיש לקחתו לבית חולים. לשאלתנו הם טוענים שיש לו כאב גב. בסוף הפרוצדורה, כאשר הוא מובא באלונקה לאמבולנס נראה שהוא עבר ארוע שגורם לו לסבל רב. לא ברור לנו מה קרה.

קבוצת החיילים מודיעה לנו שהם מחכים כאן עד שתבוא משטרה לטפל בנו. אמרנו שאין בעיה. כל אחד עושה את מלאכתו.

במקביל הם עדים ליחסי הדיבור שיש לנו עם אנשי האבטחה וזה משנה את יחסם אלינו במידת מה.

בינתיים מבטיחים לנו אנשי האבטחה שהמגרש שנמצא בשיפוצים לקראת הקמת מסלול מעבר לנכנסים למחסום, יהיה מוכן עוד כחודש-חודש וחצי. התשתית כבר גמורה ומחכים לאנשי הברזל שיגמרו להכין את הקירוי.

כל זה נגמר כאשר אנחנו מחליטות לעבור לצד היציאה. החיילים נסוגים לאחור, המשטרה לא הגיעה, הפלסטינים מתקדמים בתור בכניסה, תוך כדי הכוונה צעקנית של האחראי על השער שפותח וסוגר חליפות.

בצד הכניסה פונים אלינו מספר אנשים להתלונן על המצב הקשה במחסום. ואין מה להגיד, המעבר הזה, שמשימתו להעביר 7000 איש ביום ראשון, פותח כ-9 מסלולים במקום 16 האפשריים, ועדין גאה ביכולתו להעביר 2000 איש בשעה! והוא אכן עומד בזה אבל באיזה מחיר.

6:10 אנחנו עוזבות את המחסום ונוסעות בכביש 57 לכיוון בית-איבא – ג'ית – עזון וחזרה הביתה. השעה מוקדמת ועדין אין תנועה בכבישים ולמעשה כל מה שניתן לראות זה את השכונות החדשות שנבנות בקדומים, את הדרכים שפרצו בתוך השטח לשרת מגדלי פיקוח צבאיים. את הכביש החדש שנבנה לכיוון שופא תחתה ובו שער צהוב ודגלי ישראל מתנוססים, וחיילים מעבירים מוניות משופא החוצה. גם לישובים פלסטינים שלצד כביש 57 נבנה כביש חדש (ספרין, בית ליד). כן עברנו בענתבא ושמחנו לראות מחסום פתוח ללא צבא.

בעזון קומנדקר עם חיילים ותליתות עומד במקומו ליום עבודה נוסף. השער פתוח.

האמירה של החייל הצעיר על הבוקר: " 10 שנים אתן פה ולא שיניתן כלום" מהדהדת לנו בראש כל הבוקר ומעוררת אותנו למחשבות נוגות. לא שינינו כלום. אבל היינו, ראינו, תיעדנו, העברנו, יידענו עולם. בעבר ובהווה.