חמרה (בקעות), מעלה אפרים

צופות: 
יודית אבידור ודפנה בנאי
19/06/2014
|
אחה"צ

כאילו ביקום נפרד – בקעת הירדן מתנהלת עפ"י שגרת כיבוש נוראה ואכזרית, אך כביכול מנותקת מהאירועים הקשים המתרחשים ביתר הגדה.

 

10.30 -  מחסום זעתרה/צומת תפוח לא מאויש אך בצד הדרומי בשל הצומת חייל וחיילת ממג"ב עוצרים מכוניות לסירוגין ובודקים תעודות. מדי פעם נוצר פקק ארוך אך הבדיקה לא אורכת זמן רב. מכיוון שהתעייפו – אחרי כל בדיקה כזו הם זזים הצידה, שותים מיםinfo-icon ומפטפטים להם, לרווחת הנוסעים בדרך.

הטרמפיאדות שוקקות טרמפיסטים, נערים ונערות ומבוגרים, והתחושה היא שיש פה משהו דווקאי- הרצון להכריז: אנחנו אדוני הארץ, לא מפחדים !

 

10.45  מחסום מעלה אפרים לא מאויש.

 

11.05 מחסום חמרה בדיקות קפדניות. פותחים תאי מטען בשני הכיוונים דבר שגורם לתורים ארוכים ביום החם הזה, למרות שבשעה זו התנועה דלילה למדי.

 

ביקרנו בחאלת' מקחול ב' סיפר שהצבא מרבה להפגין נוכחות בכפר אך לא גורם נזק פיזי. יומיים קודם לכן הגיע סוחר הגבינות לקנות מהם את תוצרתם. השעה התאחרה והוא נשאר לישון אצל א-ח בן ה-76. עם רדת הלילה הגיע ג'יפ צבאי לביתו ודרש לדעת מיהו הזר שנשאר ללון. החיילים טענו שאסור להם לארח ללילה והתפתח ויכוח, עד שלבסוף החיילים ויתרו.

 

13.20 מחסום חמרה  10 מכוניות מכיוון הבקעה ועוד 8 מכיוון שכם ממתינות בשקט בלהט הצהריים. למה מחכות? כי החיילים מקבלים אורחים – 2 אזרחים צעירים , מתנחלים  כנראה, עורכים ביקור אצל אחיהם החיילים ואלה עומדים לפטפט איתם. רבע שעה נמשך העיכוב המיותר.

 

אחרי שהמכוניות עברו, שמענו מרחוק, מכיוון מזרח, נהמה עמומה ששמעה כקולות רמים שנחלשו מפאת המרחק. כ-40 צעירים צעדו לעבר המחסום עם קפוצ'ונים על הראשים והם צועקים או שרים. חלקם החזיקו חפץ בידם המורמת בגובה כתף, עד שאני אמרתי ליודית "רוגטקות". כל החיילים זינקו קדימה, דרכו את נישקם ונעמדו בעמדות ירי. גם לנו הייתה תחושה שההפגנה של הצעירים מתקרבת למחסום. ניגשנו לחיילים להרגיע לפני שמישהו יחליט לפתוח באש. את המתח באוויר אפשר היה לחתוך בסכין . כשהתקרבו יותר למחסום השתתקו הקולות של הצעירים וכ-30 מ' לפני שהגיעו לחיילים הם פנו למעבר הולכי הרגל שעוקף את המחסום מבלי להיות מודעים לכך שלפני כמה דקות חייהם היו בסכנה.

 

מפקד המחסום (סגן) קרא להם לגשת אליו. "מי מדבר עברית?" הוא שואל. אחד מסתכל השני ועל השלישי והרביעי.... ומושכים בכתפיים "מאיפה באתם ?"  "בית פוריכ," הם עונים, מתורגלים בשאלה כך שהם עונים מבלי להבין. אך זו היתה תשובה לא נכונה!! הם הגיעו מהכיוון ההפוך אך חשבו ששואלים לאן הם הולכים. הקצין מתעצבן  ואז מגיעה התשובה הנכונה "מבקעות". "למה צעקתם?" הוא שואל בזעם ושוב זוכה למבטים לא מבינים.

 

אנחנו מחליטות להתערב- "מה אכפת לך ?" אנחנו אומרות, "קבוצה גדולה הולכת בכביש, הם מדברים בקול רם, אולי אפילו שרים להעביר את הזמן. מה הבעיה פה?" נראה בבירור שהם בבגדי עבודה מלוכלכים והקפוצ'ונים הם נגד השמש הקופחת. האירוע מסתיים בכך שהצעירים ממשיכים בדרכם המתישה הביתה, ואנחנו נותרות עם התחושה כמה נפיץ המפגש היום יומי בין צעירים מפוחדים החמושים מכף רגל ועד ראש לבין צעירים ללא נשק אך עם רוח שובבות האופיינית לגילם. באיזו קלות יכולה האצבע על ההדק למשוך ולקטוע באיבחה חיים של צעיר שכל פשעו הוא פטפוט עליז או שירה...

 

אל אג'אג'  ב- 21.5.14 עלו 5 דחפורים על הכפר אל אג'אג' שמצפון למשואה והרסו 55 מבנים (חלקם דירי צאן ) לאורך כל החממות (של משואה) . ערימות ערימות של אבנים מרוסקות, ברזלים, בדים. חיים שלמים נהרסו שם. אני מבקרת משפחה שמצאה מקלט תחת יריעת בד המתוחה מתחת לעץ, בגובה של 70 ס"מ. החיים, בישול, כביסה ושיחה – הכל בכריעה או בזחילה.  כל צרורותיהם המעטים מקובצים בפינת הצל הקטנטנה הזו, יריעה על הארץ, עליה שרוע תינוק ויושבות 3 נשים צעירות שבורחות למראה המצלמה.
תוך שעה הרסו הבולדוזרים הכל, לא הותירו אבן על אבן. בלהיטותם לא תמיד התעכבו עד שיוציאו את הצאן והרסו דיר על הכבשים, ששילמו בחייהן על כך.

שום עזרה הומניטארית לא קיבלו התושבים מלבד חבילת מצרכים עלובה שהגיעה השבוע (לאחר 3 שבועות ) מקרן החירום החקלאית הפלסטינית, שכללה מברשת ומשחת שיניים, 3 סבונים, ממחטות נייר ו... נוזל כלים "סוד" תוצרת ישראל ! כמה ציני.

 

מול שורת הערימות של שרידי המבנים, מרחק שביל צר, נמצאות החממות של התנחלות משואה. הקרבה אליהן זו הסיבה להריסות באל אג'אג'. ההתנחלות עצמה יושבת במרחק כ-50 מ' מאל אג'אג' , מעבר לכביש, אבל כבר לפני 9 שנים המתנחלים חצו את הכביש ולאחר גל הריסות קודם, ש"חישף" את הקרקע, הקימו שורת חממות מצדו השני של הכביש. עכשיו הם רוצים להמשיך ולהתפשט. ושלוחיהם, המינהל האזרחי, עושה את תפקידו נאמנה ו"מחשף" עוד פיסת אדמה לכל אורכה של ההתנחלות, במחיר חייהם של עשרות בני אדם.

 

תושבי אל אג'אג' הגיעו מאזור דרום הר חברון לפני 45 שנה. ההתנחלות קמה שנתיים מאוחר יותר. לפני כן היה פה שטח חקלאי פורה מאוד ועשיר במים שנבעו מבאר שהיתה בתוך מבנה אבן. הבאר והמבנה נהרסו בידי צבא הכיבוש בזמן האינתיפאדה השנייה.

קצת מערבה מפה, היה עד 1967 מחנה פליטים אל עג'ור אשר תושביו הגיעו מהכפר אל עג'ור בנגב הצפוני (עליו הוקם הקיבוץ עגור) . ב-1967 גורשו 12.000 תושביו לירדן. מאוחר יותר הקימו את מחנה "גדי"  במקום שננטש על ידי הפליטים האומללים.

 

וצה"ל עושה עוד סיבוב של הריסות בתים, עוד סיבוב של גירוש, עוד סיבוב של אכזריות – אבל אצלנו קוראים לקורבנות: טרוריסטים!