ברטעה-ריחן, טורה-שקד

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
רותי ת'
02/02/2014
|
בוקר

6:05  מחסום ברטעה-ריחן

החניון התחתון בשטח c כבר מתמלא במכוניות אך עדיין אפשר למצוא חנייה. ביציאה מן המכונית - רוח עזה, מקפיאה, מנענעת את הסככה, את שלטי-הפח הגדולים ואפילו את גדר ההפרדה. ליד שער-הכניסה הצהוב אין נפש חיה. אח"כ מתברר שהבוקר מתבטל נוהל כניסה חמסה-חמסה, אולי בגלל מזג האוויר הקשה ומתוך התחשבות באנשים. אולי. כל מי שמגיע - נכנס מייד ומצטרף למצטופפים בשרוול הפנימי שמוביל אל מה שמכונה כאן, בצפון, למורת רוחן של כמה חברות - "טרמינל" (כאילו יש בו משהו מהנורמליות ששוררת בין שתי מדינות ריבוניות). נראה שכמאה איש צובאים על הכניסה ואינם מתקדמים פנימה. אני מסמנת מישהו שמגיע למיתחם בשעה 6:14 וכעבור כמה דקות עולה לחכות לו בשרוול היציאה למרחב התפר. ב-6:40, ליד הקרוסלה, אני פוגשת בחור (אחר) שזה עתה קיבל הודעה מהמעביד שלו בנגריה בברטעה, שאם הוא מאחר - אין לו מה לבוא לעבודה. "הוא בן אדם קשה," אומר הבחור וחוזר הביתה. הפסיד יום עבודה. 150 שקל. הוא טוען שהבוקר יש בלגן גדול ועוד פועלים חזרו הביתה. מתחילה לטפס בחזרה בשרוול כדי לנסות לדבר עם מישהו. ר', סגן מנהל המחסום מגיע וטוען שאם יש בלגן - זה "בגללם". "הם" (הפלסטינים שממהרים בבוקר לעבודה) צריכים להתארגן ולהשליט סדר בתור ואז הכל יהיה בסדר. בהתנדבות כמובן. לא, אין לו תקציב לכוח אדם נוסף. וחוץ מזה "מה, את לא מחכה לפעמים שעות בטרמינל לטיסה?" לדאבוני, אני צריכה להזכיר לו שמדובר באנשים שנאלצים לעבור פה יומיום כדי להרוויח את לחמם ומציעה לו להיפגש עם ס"א, מנהל עבודה במתפרה בברטעה ובעל תפקיד אחראי בוועד העובדים של כל המתפרות בנפת ג'נין. הם אומנם נפגשו למחרת (אתמול) לשיחה של חצי שעה. ס' אומר שכבר באותו בוקר המעבר היה קצת יותר נוח. תוך כדי השיחה עם ר' מגיע הבחור שסימנתי מוקדם יותר. השעה 7:07. כמעט שעה. נדמה לי שר' נבוך מעט.

 

7:20  מחסום טורה-שקד

כאן הכל מתנהל על מי מנוחות. ילדים קטנים מגיעים ברגל מדהר אל-מלכ, מכונית מביאה סטודנטית עד המחסום, אין תור של מכוניות וליד הקרוסלה ממתינים חמישה-ששה אנשים וזהו. אה, והאשפה הנצחית מסביב. סבח אל-ח'יר.