זעתרה (צומת תפוח), חמרה (בקעות), תיאסיר

צופות: 
תקוה טבצ'ניק ורינה צור (כותבת)
17/12/2013
|
בוקר

 בשבת, בסוף השבוע של הסופה הקשה, הרס הצבא מאהלים של שתי משפחות בצפון הבקעה.

במהלך הפינוי אחת הנשים הוכתה קשות בידי חייל ונזקקה לאישפוז בבית חולים.

בלילות האחרונים יש קרה והבדואים, שאינם מחוברים לחשמל (כעיקרון), מתקשים להתמודד עם הקור.

 

 

צומת זעתרה  10.00  אין בדיקות ולא פעולות חריגות, גם לא כשחזרנו.

מחסום מעלה אפרים - אין חיילים, גם לא כשחזרנו.

מחסום חמרה 10.45 - במחסום זה בחודשים האחרונים חלים שינויים מיום ליום.  יש ימים שבודקים את המכוניות שמגיעות מכיוון שטח  A,  בלי להוריד את הנוסעים לבדיקה יותר  מדוקדקת (ואיטית), ויש ימים שמורידים אנשים ממכוניות באופן אקראי, או מסיבה אחרת, והם צריכים לעבור בדיקה נפרדת במתקנים שנמצאים במבנה סגור, כולל שיקוף חפצים, מגנומטר ועוד (אנחנו לא יכולנו מעולם להיכנס למתקן). מובן שזה מאריך את זמן הבדיקה וגם משפיל. חלק משיטת המחסומים הוא להפתיע את העוברים, כך שלא ידעו מראש מה מחכה להם, ולא יוכלו לתכנן את סדר יומם.

היום הורידו אנשים מהמכוניות לבדיקה נפרדת.

בשעות אלו של היום התנועה דלה, ולכן אין תורים ארוכים.

היתה לנו שיחה נעימה עם מפקד המחסום על התועלת  שבמחסומים כל כך רחוקים מהגבול עם ישראל. לא היתה הסכמה בינינו.

 

חאלת מקחול - הכפר שנהרס ע"י המינהל האזרחי (שתפקידו לדאוג לצרכים האזרחיים של הפלסטינים) לפני מספר חודשים.

ובכן, התושבים חזרו והקימו מחדש את המבנים (סככות ובקתות דלות) לאנשים ולצאן – מקור פרנסתם היחיד. הם מתלוננים על הקור העז בלילה (באותו לילה היתה טפרטורת המינימום במישור החוף 5 מעלות, ובבקעה מעלה אחת). כמה גדיים מתו בקרה. ראוי להזכיר שאינם מחוברים לרשת החשמל (כי הם גרים בכפר לא מוכר ע"י השלטונות, כמו כל הבדואים) ולכן אין להם שום אמצעי חימום. הדלקת מדורה מסוכנת בתוך אוהל או סככה מבד.

ואני חושבת: מה יצא לשלטונות הצבא מהריסת הכפר? לשם מה הרסו אותו, והרי ידעו שאין לאנשים אפשרות אחרת לחיות? מה היתה מטרת ההריסה?

 

מחסום תיאסיר-12.00

התנועה דלילה, כרגיל בשעה זו.

שני חיילים יושבים בפתח המבנה שבאמצע הכביש ומסתכלים לכיוון שלנו. בינתיים מתאסף תור של מכוניות  מכייון מערב, בגב שלהם, והם אינם מסובבים את הראש. עוברות כמה דקות עד שהם שמים לב ומורים לנהגים להתקרב לבדיקה. כידוע, אחד מחוקי המחסומים, ואולי החשוב שבהם, שאוי לו לנהג שיעז להתקרב למחסום לפני שהחייל קרא לו. הוא ייענש קשה.

 

אצל משפחה בדואית  באל מאלח סיפרו לנו על משפחה בדואית שגרה בסמוך להתנחלות משכיות, שגורשה מביתה על ילדיה וצאנה, ובנוסף הרסו להם את כל המבנים. כל זה ביום שבת האחרון. לפני מספר חודשים הם קיבלו צו פינוי. העילה- הם גרים בשטח אש!  כל שטחי צפון הבקעה הוגדרו כשטחי אש. כל הבדואים החיים בהם - עוברים על החוק ולא חשוב שהם גרים שם כמה דורות.

- למה דוקא הוא קיבל צו גירוש? אני שואלת.

- היום הוא ומחר אני, עונה לי הדובר.

אחרי קבלת הצו הוא פנה לרשות הפלסטינית שמימנה לו עו"ד ישראלי. גם זה לא עזר. לפני כחודשיים הרסו את ביתו. בלית ברירה הוא הקים אותו מחדש בריחוק מה מהמקום הקודם. והנה הגיעו אליו בשבת (בסוף השבוע הנורא של הגשמים והקור) ושוב הרסו את ביתו. הוא, משפחתו וצאנו והרכוש הדל שהוא כל רכושו עלי אדמות, נשארו מתחת לכיפת השמיים, בבוץ ,בגשם ובקור.

 

עוד סופר לנו כי באותה שבת הרס הצבא עוד בית (אוהלים וסככות) למשפחה ביישוב הבידואי פארסייה, מצפון לאל מאלח. תוך כדי הפינוי וההריסה הוכתה אחת מבנות המשפחה בידי חייל, ונזקקה לטיפול בבית חולים. גם פה העילה למכות היתה שהם גרים בשטח אש אסור למגורים. אסור להיכנס אליו. כל צפון הבקעה הוא שטח אש, וכל הפלסטינים החיים במקום זה עוברים על החוק! ייתכן שהתנגדה בכוח להריסת ביתה ואיך אפשר שלא להבין אותה? אכן, לסדום היינו ולעמורה דמינו.

 

תושב פארסייה סיפר לנו שמתנחלים מרותם נטעו זיתים על אדמתו. הוא הצליח להשיג פסק דין בבימ"ש ישראלי  ואדמתו הוחזרה לו. אף אחד לא פיצה אותו על התשלום הגבוה לעורך דינו. לאותו אדם יש חלקת קרקע שהופקעה ממנו זמן קצר לאחר הכיבוש ב-1967, ועכשיו היא חלק מההתנחלות שדמות מחולה. הוא שאל האם יש לו סיכוי לקבל בחזרה את האדמה. הפנינו אותו ל"יש דין".

 

 חלק מההתנחלויות בבקעה, שהוקמו ברובן בשנים הראשונות לאחר הכיבוש, נמצאות על אדמות פלסטיניות פרטיות.