ברטעה-ריחן, טורה-שקד, יעבד-דותן, שבת 29.6.13, בוקר

צופות: 
רחלה ח., רותי ת., נועה ל. (מדווחת)
29/06/2013
|
בוקר

מחסום טורה-שקד 0735 – 0800
גם השבת המחסום עמוס יותר מהרגיל. הגענו באיחור קל וכל קבוצת המורות והמורים שבאו מג'נין לבחון בחינות בגרות בברטעה (היום – מתימטיקה) כבר עברו. הבנו שהיום המעבר היה יותר מהיר ומכובד מאשר בשבוע שעבר. הנה מגיעים גם המנהלים ובידיהם מעטפות הבחינות, וכולם ממתינים להסעה לבית הספר בברטעה [בתמונה משמאל]. מלבד זאת התנועה די ערה בשני הכיוונים והמעבר במחסום מהיר יחסית.

 

מחסום ברטעה-ריחן 0810 – 0840
בכניסה לטרמינל אנו רואות שהעבירו את הקרוסלה המרופדת ממקומה לצד אחר, וכרגע היא סגורה עם תמרור אין כניסה. נראה לנו שזה דווקא סימן טוב – אולי, כמו בג'למה, יוכלו עכשיו לעבור מכאן ישירות ללא בידוק כל החוזרים הביתה לגדה. אדם אחד מסביר לנו שלדעתו זה אכן מה שיקרה. בינתיים התנועה כרגיל רבה בשני הכיוונים. איך המעבר? "ככה ככה". יש כאלה שלקח להם 10 דקות ויש המספרים על חצי שעה ויותר.

 

0845 –  מכאן נסענו למחסום יעבד-דותן: מארי, בתו של אמג'ד, אושפזה ברמב"ם לניתוח מיידי אחרי שלא הרגישה טוב (כזכור, היא עברה ניתוח קשה ומסובך), ובזכות המאמצים הבלתי מתפשרים (אמג'ד הוא מנוע שב"כinfo-icon ואינו יכול להיכנס לישראל),של יובל רוט מעמותת "יד להחלמה" ושל חברתנו רותי הגיעה לרמב"ם, נבדקה והוכנסה באופן מיידי לניתוח. אמג'ד הגיע ונשאר איתה ללא כל ציוד אישי, ועכשיו אנחנו נוסעות למחסום יעבד כדי לקבל בשבילו 

חבילה של בגדים וחפצים ששלחה לו משפחתו. עד שהמשלוח מגיע, אנחנו רואות שיירות די ארוכות משני צידי המחסום.  היום בודקים כל מכונית זמן רב.

 

0930 –  בחזרה למחסום ברטעה, המאבטחת במחסום שואלת איפה היינו, האם קיבלנו דבר מה להעברה, והופה – בכבוד רב (באמת) אנו נשלחות לבידוק בסככת בידוק הרכב, אמנם ללא תור ובמהירות. בכל זאת, יהודיות. ככה מתאפשר לנו להכיר גם מתחם זה מבפנים. היום כלי העזר הם כלבים ופנסים, אבל אצלנו מסתפקים בבדיקה יסודית של התיק שנשלח לאמג'ד.

1000 –   בדרך הביתה נכנסנו למתחם הבית שנהרס שלשום בצומת ואדי ערה וקציר, ממש סמוך לכביש הראשי [שרידי הבית מתמונה משמאל]. הבית בן 50 שנה ושלוש קומות, גרו בו שלוש משפחות לדורותיהן, שיש להן טאבו על השטח, הם משלמים ארנונה למועצה אזורית מנשה, אבל כמובן לא מקבלים ממנה שום שירותים. על הבית יש צו הריסה מזה שנים, במהלכן מתגלגל העניין במינהל, במועצה, בבתי המשפט וכולי. הרי לא נותנים היתרי בניה, אז איך יבנו ואיפה יגורו? על אדמתם? עכשיו יש תירוץ – הפינוי נדרש בגלל רכבת (!) שיבנו שם, כנראה עם בוא המשיח. וככה, באחת בלילה ללא שום התראה, הופיע אוטובוס עם תיכוניסטים בחופשה (עובדי קבלן), ניידות משטרה, שלושה שופלים. נתנו לאנשים 10 דקות להתפנות. כמובן שהם לא יכלו להספיק להוציא שום ציוד. המפנים זרקו כמה רהיטים מהחלונות כאילו ש"פינו". אפילו תיק בית ספר של הילדים הם לא הורשו להוציא. ועכשיו עומד שם תל חרבות עצום, המכסה על כל הרכוש המשפחתי, רק וילון אחד מתנפנף בין ההריסות.
בראש הר ההריסות שמו בני הבית שלט לאמור: "Made in Israel". ואכן, הכל מעשי ידינו, בתוך מדינתנו. ולאן נוליך את החרפה והבושה. דמעות עמדו בעינינו. ובכל זאת, מקור אחד של כוח ואצילות הכרנו: כל בני הבית, היושבים עתה באוהלים במתחם אדמתם, מבטיחים לא לנטוש אותה לא בחמסין ולא בקרה, ותומכים זה בזה ושומרים על שפיותם.