גוכיה, זעתרה (צומת תפוח), חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, יום ג' 19.3.13, אחה"צ

צופות: 
אירית סלע ודפנה בנאי (מדווחת ומצלמת)
19/03/2013
|
אחה"צ

אוטובוס החופש (תיאטרון החופש, ג'נין) יורד לבקעה

אל תשליכני לעת זקנה – זוג הקשישים שביתם נהרס ב-24.1.13  - מה קורה איתם היום?

תירגולי כלבניות במחסום תפוח – על גב הפלסטינים

 

תמונות מלמעלה למטה
* תיאטרון החופש בבקעת הירדן.

* ארגון סולידריות ותיאטרון החופש בונים בית ספר.

* מחסום זעתרה: נוסעים שהורדו מאוטיובוס בדרכם הביתה.

 

 

10.50 – מחסום זעתרה / צומת תפוח – לא מאויש אך 2 מג"בניקים משועממים יושבים בצד ואוכלים. בצומת, על הגבעה המשקיפה על הכיכר, חייל בודד עומד ליד מגדל השמירה.

 

11.10 – מחסום מעלה אפרים – מאויש ב שלושה חיילים הבודקים את הנכנסים לבקעה.

 

11.35 - מחסום חמרה – בשני הכיוונים עוברים מבלי לרדת מהמכוניות. החיילים מנסים לסלקנו ממקומנו המרוחק (בצומת) ואנחנו מתעקשות והם מוותרים. גם כאשר המכוניות לא נבדקות, כל מכונית המגיעה למחסום נדרשת לעצור כ-50 מ' לפני המחסום ולהמתין לתנועת היד של החייל המתירה להם להתקרב, ואיך הם יודעים שחובה עליהם לעצור ? אין שום שלט המורה על כך. כמו בכבישי האפרטהייד כך גם פה – הוראות שבע"פ כדי שלא יצולמו וייראו, הם החוק הקובע ואוי למי שעובר עליהן.

 

12.10 - שער גוכיה – חייל בודד עם הרבה ציוד ו-5 תת מקלעים מכוונים צפונה, עומד ליד שער הברזל הנעול. מחכה ליחידה שלו. כאשר תגיע הם יעברו בשער מזרחה לסדרת תמרונים נוספת (לפני כמה ימים פינו את תושבי ראס אל אחמר למשך יממה, בגלל התמרונים).

פלסטיני מגיע מצד הבקעה לשער לאסוף את אחיו. שניהם מספרים שהשער לא נפתח - לעולם, לעולם!  לא ב- 3.00  ולא ב-8.00 (כמסוכם עם השלטונות) לא כשמגיעים פלסטינים ולא כשאינם מגיעים. הכובש החליט גם לוותר על אותה מראית עין קלושה של מעבר ועכשיו זה רשמי – כלא הבקעה סגור.

 

12.40 - מחסום תיאסיר– תנועה דלילה, מעבר מהיר, ללא עיכובים. העוברים רשאים לעבור במכוניות שהביאו אותם.

 

מטוסי קרב טסים מעל וקולות פיצוץ רחוקים נשמעו במשך כל אחר הצהריים.

 

עצרנו בחמאם אל מליח – זוג הקשישים שביתם העלוב נהרס פעמיים (בפעם השנייה ב-24.1.13 - נלקח האוהל שסיפק להם הצלב האדום  יחד עם כל חפציהם). האישה, נ', יצאה לקראתנו מאוהל השכנים, שם היא ובעלה מתגוררים מאז ההריסות. למקום בו הם גרו שנים רבות (אני אישית התארחתי אצלם פעמים רבות ב-6 השנים האחרונות), מקום בו גידלו את ילדיהם שמזמן פרחו ועברו למחוזות אחרים, הם מנועים מלחזור. בגילם המתקדם הם הפכו לחסרי בית. ידה של נ' נפוחה עדיין מאוד, היות ולא פנתה בזמן לטיפול רפואי מחשש שלא תוכל לשאת בהוצאות. רק אתמול הלכה, והתברר שיש לה שבר בכתף וחבלה באמה.

 

13.30 - סמרה - (מדרום לשמורת אום זוקא). תיאטרון החופש של ג'נין, מייסודם של של ארנה וג'וליאנו מר, יצא למסע מופלא אל התושבים האמיצים בבקעת הירדן, שבכל ימות השנה נאחזים בצפרניים באדמתם. לדרום הר חברון יגיעו בשבוע הבא. במשך היום מפעילים השחקנים הצעירים את הילדים במשחקים, בשירים ובריקודים ובערב יש הופעה למבוגרים. בין לבין יושבים מתחת לעץ ומנגנים  - בעוּד, יוקלילי דרבוקה, אקורדיון ובכלים שאיני יודעת את שמם, אך צליליהם המופלאים נישאים ברוח החמימה מעל הגבעות האדומות של בקעת הירדן ומשמיעות בשורה של חירות וזקיפות קומה.

ולידם, קבוצה של צעירים מפינלנד, ווילס ואפילו ממג'דל שאמס חברה לפעילי סולידאריות בקעת הירדן (Jordan Valley Solidarity) לבנות בית ספר עבור ילדי האזור מלבני בוץ.

שניים מתושבי סמרה,  ניגשים אלי ומבקשים עזרה. מ' ואחיו רועים את עדרם ועם תום הקיץ כאשר העשב מתדלדל הם נכנסים, בחיפוש אחר מזון, לאותו מקום עלוב ומוזנח שמכונה על ידי הכובש "שמורת הטבע אום זוקא". ובכל פעם שהם נתפשים שם עם העדר הם זוכים לקנסות של אלפי שקלים. יש להם , לדבריהם, מסמכים המעידים על בעלות על קרקעות בתוך השמורה, מאותם ימים שבהם הותר לתושבי האזור לחיות ולהתפרנס מטובה הדל של הבקעה. הם שאלו בעצתו של עורך דין שאמר שאין מה לעשות. המקום, במקביל להיותו שמורת טבע, הוא "שטח אש" (השלטים עומדים בכניסה זה לצד זה) ואימוני הירי של הצבא מציתים אש בשמורה. מ' ואחיו מספרים איך הם גייסו לא פעם אחת את כל המשפחה המורחבת להילחם באש, כאשר אף אחד מאותן שלטונות שממהרות לקנוס אותם על מרעה באזור, לא בא לעזרתם....הם מחפשים איזשהו מגן , איזה מושיע כנגד ההתעמרות.

 

15.00 – מחסום חמרה – 4 פלסטינים עומדים בצד, מעוכביםinfo-icon לבדיקה זה כרבע שעה. מייד לאחר הגיענו, תעודותיהם מוחזרות להם  והם ממשיכים בדרכם. אחד מהם רוצה לחזור לכיוון שכם  אך לא יודע מאיפה חוזרים. הוא מנסה לשוב על עקבותיו, אך החיילים רצים אליו למנוע זאת ממנו ומפנים אותו אל הכביש. הוא עוקף את הגדר ומתקדם לעבר החיילים על הכביש, אבל אז נזכרים החיילים שיש מסלול מיוחד להולכי רגל בכיוון שכם, אלא שצריך לחזור 50 מ' לצומת והם שולחים אותו לשם. האיש, מטורטר ונבוך וגם מבוהל למדי, מתחיל לצלוע ומסמן לחיילים שרגלו פצועה. החיילים מוותרים ונותנים לו לעבור על הכביש.

בניגוד לבוקר עכשיו מחויבים כל הבאים מכיוון הגדה לרדת מהמכוניות 30 מ' לפני המחסום, לעבור את המחסום צברגל ולהמתין למכוניות מעברו השני של המחסום. הכל, הרי, תלוי בגחמותיהם של החיילים המאיישים את המחסום. ובאמצע המחסום עומד לו כלי רכב צבאי וחוסם את הדרך, כך שאף מכונית לא עוברת. כך כ- 20 דקות. כאשר הן מתחילות לעבור, כל נהג מכונית נשאל "לאן אתם הולכים? בשביל מה?" כאילו זה עניינו של החייל...

 

16.30 – מחסום מעלה אפרים- מאויש וכל מכונית לבקעה נבדקת.

 

16.45 – מחסום זעתרה בצומת תפוח – בחניון עומד אוטובוס שהביא לכאן יחידה של כלבניות ולכל חיילת צמוד כלב. 3 מכוניות עומדות במקביל ולכל אחת מוכנס כלב שעולה על המושבים הקדמיים ולאחר מכן על האחוריים, מריח אותם ומרייר עליהם. במרחק כ-10 מטרים עומדים נוסעי המכוניות בשורה ישרה כפי שסידרו אותם החיילות ומתבוננים בנעשה בתיעוב. באיסלאם כלב הוא חיה טמאה ולפלסטינים קשה מאוד עם הכנסת הכלבים לתוך מכוניותיהם. מה עוד שמספרן הרב של הכלבניות מעיד על כך שהדבר לא נבע מאיזה צורך ביטחוני אלא היה תירגול לחיילות ולכלבים. אני חושבת שרק צורך ביטחוני ממדרגה ראשונה יכול להוות תירוץ לפגוע בצורה קשה כל כך ברגשות הדתיים של בני האדם, ואת התרגול שיעשו על יבש.

 

הכלבניות לא אוהבות שאנחנו מצלמות את הסיטואציה וקוראות לשוטר לסלק אותנו. השוטר הצייתן מורה לנו להתרחק ולא לצלם בטענה שאסור, ואנחנו מסבירות שאנחנו מצלמות מאחור, אבל הוא לא משתכנע. בסופו של דבר התרגול מסתיים, תעודות הזהות מוחזרות לפלסטינים המסודרים בשורה והם נוסעים זועמים לדרכם. החיילות ממשיכות להסתובב שם עם הכלבים– כל חיילת וכלבהּ.

 

בינתיים אנחנו מבחינות בכך שעל כביש 60 עוצרים כלי רכב שפניהם לשכם. בתחילה לא הבחנו בכך משום שבד"כ נבדקות מכוניות שבאות מכיוון שכם ונוסעות דרומה, וכל תשתית המחסום בנויה לשם כך. הפעם, כדי "לבלבל את האויב", עומדים כמה מג"בניקים על הכביש צפונה, ועכשיו הם עצרו מכונית אדומה ואוטובוס מלא צעירים שחזרו מהפגנה ברמאללה. נוסעי המכונית מורדים ממנה והיא נבדקת ביסודיות, כאילו ידוע משהו לחיילים. בסופו של דבר היא משוחררת כעבור 15 דקות. החיילים מורידים את כל נוסעי האוטובוס ממין זכר, ואילו הנשים נותרות בתוך האוטובוס . 25 צעירים עומדים על המדרכה ותעודותיהם נלקחות. "צלמי, צלמי !" הם אומרים. "צלמי את נהג !" הם צוחקים, והוא – איש שמן ועליז נעמד לצילום ומבליט את הכרס בחיוך רחב וטוב לב, וכולם נהנים.. משהו קטן להפיג את המתח בעצירה הכפויה...

 

ל-2 צעירים אין תעודות זהות – שכחו בבית. העמידו אותם בצד. צעיר שלישי מובל לבודקה שבמרכז הכביש ומוחזק שם, כשהחיילים מנסים לסובב אותו כך שלא "יתצפת" עליהם, אבל זה לא כל כך מצליח להם, כי מכל זווית הוא יכול ל"תצפת", על משהו, והם מרימים ידיים. הבחור נראה לחוץ, אך בסופו של דבר, כעבור 20 דקות, הוא משוחרר לחזור לאוטובוס. החיילים בודקים בקשר תעודה, וגם טורחים לטלפן לבית של 2 חסרי התעודות, לבקש את מספר הזהות שלהם ולבדוק את כשרותם. כשהכל נראה בסדר לחיילים, כעבור למעלה מחצי שעה, האוטובוס ממשיך בדרכו הביתה, לטולכרם.

 

אולי הקלו בכמה מחסומים ראשיים  אבל כל פלסטיני שיוצא מביתו יודע היטב שלאורך הדרך יצוצו לו, בכל נקודה אפשרית, מחסומי פתע ושוב יחזור הלחץ של תעודה שלא כל כך נראית לחיילים והעמידה בקור הערב היורד, וכלבים המרחרחים התוך המכוניות, ואין וודאות בשום מסע, קצר כארוך.