אבו דיס (הפשפש), ענאתא, יום ה' 10.2.11, אחה"צ

14.00 – 17.00

מזמן לא היינו בענאתא ובכניסה למחנה הפליטים שעאפת. מעגל תנועה ומדרכות של לבני אקרשטיין נבנו, והולכי הרגל (בעיקר תלמידים) נכנסים לשכונה דרך כלוב/שרוול – מה שמוריד את הסכנה להיפגע ממכונית. מעבר למחסום יש לשוב וללכת בכביש הצר שאין בצידיו מדרכות. בשל שוק שהתפתח, הכביש אפילו נעשה צר יותר בהמשך. על אף מצב זה הנהגים אינם מאטים מנסיעתם.

ראינו בניה מסיבית של בתי מגורים; על גגותיהם של בתים בני קומה או שתיים, נבנות עוד 9 או 10 קומות. הסיבה לכך היא כנראה כניסתם של פלשתינאים בעלי תעודות כחולות שאינם יכולים להישאר בבתיהם שמעבר לחומה וליהנות מביטוח לאומי, ביטוח בריאות, חינוך ושאר זכויות.

בעקבות הגשמים שירדו לאחרונה גדל מספר הבורות בכביש והם עמוקים ורחבים. ראינו את המחסום החדש ההולך ונבנה מדרום (עליו עוד בהמשך). נסענו קודם אל המחסום הקטן שבכניסה הצפונית, לא היו בו חיילים אך שתי הקרוסלות שבו מופעלות בשליטה מרחוק. התלמידות שנכנסו אליו לחצו על כפתור והקרוסלות הסתובבו ואפשרו את כניסתן. בנייתו של הכביש שבין פסגת זאב לענאתה הושלמה.

נכנסנו לכביש הישן בדרך ליריחו ומתחנת הדלק של דור אלון הייתה לנו תצפית טובה על הבנייה של המחסום שיכלול גם את הרחבת הכביש הראשי ומגרש חניה גדול. שלט מאיר עיניים מציע למכירה וילות בקידר.

במעגל התנועה החדש שלפני א-זאעים, נכנסנו לכביש שבסופו של דבר יעקוף את ירושלים עם מסלול נפרד לפלשתינאים. אחרי כ- 100 מטרים הכביש נעצר לפני שער ענקי.

הסתובבנו בכדי להגיע לעיסאוויה דרך המחסום החדש שמימין לכביש יריחו הישן אך נעצרנו על ידי שני חיילי מג"ב שהתעקשו בנימוס שאין לנו רשות להיכנס: "הדרך סגורה ליהודים". גם אנחנו התעקשנו שעיסאוויה שייכת לירושלים וביקשנו לראות מסמך המונע את כניסתנו. לחיילים לא היה מסמך כזה ועדיין אסרו עלינו את הכניסה. שמענו "יאללה" כשנמאס להם מאתנו.

נסענו דרך הגבעה הצרפתית ונכנסנו לעיסאוויה מהר הצופים ללא כל קושי. בדרכנו חזרה עצרנו בתחנת הדלק בכדי להסתכל בעיירה מהמגרש הריק שמאחורי החיילים שלא הבינו בדיוק מאיפה צצנו שוב ואיך התחמקנו מהסכנות. הם סיפרו לנו על שלושה אירועים מפחידים שקרו לאחרונה ושיהודים מוזהרים שלא להיכנס. מובן שאם הם מתעקשים, לא יפריעו להם שכן זו הרי ירושלים! עדיין לא רצו להרשות לנו להציץ מהמגרש הריק שמאחוריהם היות וזה "שטח צבאי סגור". שוב ביקשנו ניירות המעידים על כך והחיילים התקשרו עם המפקד שלהם שהבטיח לבוא מיד, אחרי שנמסור את מספרי הזהות שלנו. מסרנו אך המפקד כמובן לא הגיע ועזבנו.

עברנו בהר הזיתים ליד הבית של המתנחלים שמעליו מתנוסס תמיד דגל ישראל ענקי (כעת מעט קרוע), ליד הפשפש המושבת והגענו לראס אל עמוד שם מוצב שלט, כמו בכל שכונות ירושלים, המכריז על שם השכונה "מעלה הזיתים", שחלקה השני זה עתה אוכלס על ידי מתנחלים. מן העבר השני של הדרך מתקדמת הבניה למגורים נוספים במתחם בו שכן מטה המשטרה.

המשכנו בדרך האמריקאית בכיוון דרום עד למאפיה של זֶנָה, ממולה פנינו שמאלה למחסום סוואחרה. לא ראינו חיילים ונכנסנו לשרוול של הולכי הרגל. לפנינו הלכה צעירה פלשתינית שבעקבות צלצולה בפעמון, נפתח עבורה (ועבורנו?) שער הכניסה למחסום. לא היססנו ונכנסנו ל"קודש הקודשים", עברנו אפילו דרך מגלה המתכות מבלי שנתבקשנו לשים את התיקים שלנו על המסוע. כשהגענו לצדו השני של המחסום ביקשנו מחייל המשטרה הצבאית שבמקום לאפשר לנו לחזור למכוניתנו והוא בידידות וללא שאילת שאלות מיותרות, נתן לנו לחזור בדרך שבה באנו. אכן פלא!