גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים, יום א' 24.10.10, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
קרין ל., הדס ש"ד (צלמה את הריאיון) ודפנה ב. (מדווחת)
24/10/2010
|
בוקר

עיקר המשמרת סב סביב צילומי ריאיון עם פ. לסרט שאנחנו עושות על הבקעה. תקציר סיפורו יבוא בסוף הדוח כי הסיפור מספר את סיפור הבקעה.

11.10 - מעלה אפרים

אין חיילים במחסום, לעומת זה הרבה מתנחלים צעירים מסתובבים בתוכו, יושבים בבודקה של החיילים ומפגינים באדנות את שליטתם במקום.

11.50 - מחסום חמרה

אנשים חוצים את המחסום ברגל, יוצאים ממנו וחגורתיהם בידהם. בחור צעיר פונה אלינו ומתלונן שלא נותנים לאשתו ולבתו התינוקת לעבור, שלחו אותה בחזרה לשכם. לפני שהספקנו לעשות משהו , הן עברו.
מכלית המים של החיילים עדיין בתוך סככת ההמתנה שנבתנתה למען הפלסטינים. אלה כמובן ממתינים לבדיקת מכוניתם בשמש הקופחת.
מפקד המחסום דורש מאיתנו להתרחק עד לצומת (כ-100 מ' מהמחסום). אנחנו מסרבות ועומדות במקומנו הרגיל. הוא סוגר את המחסום (הפסקת חייםinfo-icon). כאשר נוצר תור של 18 מכוניות מכיוון מערב (מהגדה לבקעה) אנחנו מחליטות לעזוב. תלונה נשלחה ליוע"מש.

13.30- מתקבל טלפון שפלסטיני ממשפחת חדידיה נעצר הבוקר ליד התעלות המנתקות את בקעת הירדן מהגדה. האיש הגיע לשער גוכיה, שאמור להיפתח 3 פעמים בשבוע למעבר פלסטינים והמתין עד 8.30  אבל הצבא לא בא לפתוח את השער. לאחרונה השער לא נפתח כלל פעמים מספר ולכן הוא ניסה, כנראה, למצוא דרכים חלופיות להמשיך בדרכו. הוא עוכב עד 15.15 במחסום תיאסיר, כעונש.
למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
האיש נבדק ונמצא כשר, הטרקטור "עדיין נבדק".

סיפורו של פ.

בני משפחתו של פ. הם הבעלים הרשומים של 248 דונם משני צידי הכביש המוביל למחסום תיאסיר, כקילומטר אחד מזרחה ממנו. מימים ימימה חיו שם, גידלו יבולי שדה (ירקות) ורעו את צאנם. לאחר  שנכבש האזור ב-1967, החל הצבא להתאמן על אדמת משפחתו של פ., כפי שהוא עושה בכל אדמות בקעת הירדן. השטח של המשפחה הפך למגרש משחקים באש ופגזים, כדורים ומוקשים החלו להתגולל על אדמתם, כדורים התעופפו מעל לראשי הילדים והמשפחה לא ידעה מנוחה. ב-1979 נהרג אחיו בן ה-14 של פ. מפגז. מוקש הושאר בשטח המשפחה. ההורים נשברו כליל והחליטו לעזוב את המקום כדי שלא ייפגעו ילדיהם האחרים. הם עברו לכפר עקבה -כקילומטר מערבית למחסום ושם קבעו את מגוריהם, אך המשיכו לעבד את אדמתם. יום יום באו לשם על חמוריהם. בפרוץ האינתיפידה, בשנת 2000 נסגר המחסום ובהמשך נאסר על כל מי שמגוריו ממערב למחסום להיכנס לבקעה. המשפחה לא יכלה עוד להגיע לאדמתה ולעבד אותה. הצבא ניצל את ההזדמנות והשתלט על הקרקע ומאוחר יותר, כאשר ביקשו לחזור ולעבד את אדמתם אסר הצבא על המשפחה להיכנס בכלל לשטח בטענה שזהו שטח אימונים.
אנו היינו בפאתי השטח. פ. לא העז להיכנס יותר עמוק מחשש למוקשים ולירי. וגם שם מצאנו חלקי פגזים, כדורים חיים, חלקי צינורות וסימני ירי עליהם, קופסאות כדורים ועוד, שדה קרב של ממש.
לפני כחמש שנים קנה פ. חלקת אדמה קטנה באל פארסיה והחל לגדל עליה ירקות שונים, אפילו עצי זית נטע שם. מיםinfo-icon קיבל ממעין שחכר מבעליו הפלסטיני מתיאסיר. המעיין נמצא כ-3 ק"מ מאדמתו החדשה של פ. לפני כשנתיים וחצי בא הצבא וחתך את הצינורות בטענה שהמעיין הוא שמורת טבע! ואסור לשאוב ממנו. הצבא מבעיר באש את כל הבקעה, אבל כל מקום שפלסטיני מנסה לשבת עליו או לחיות ממנו, הופך לאסור בדרך זו ואחרת !
בלית ברירה החל פ, לשאוב מים מוואדי אל מליח - ערוץ קטן שמתייבש בקיץ ומוביל מים עם מליחות גבוהה. למרבית הגידולים המים האלה אינם טובים, אז הוא מגדל דברים שיכולים להתקיים על יהם. והנה- גם זה היה לצנינים בעיני השלטון הכובש. בחודש מאי השנה החרים הצבא את שתי המשאבות שהביאו מים לאדמתו של פ., והפעם הטענה  היתה: "אתה מייבש את הכנרת!".
מאז עומדת אדמתו חרבה. מתנדבים מארגון Jordan Valley Solidarity העבירו צינור דק מעין אל בידה, בתקווה כי השנה שוב יוכל לגדל בחממות גידולים שונים. יש להניח שהצבא ימצא כבר תירוץ למנוע זאת ממנו.