חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 6.12.07, אחה"צ

צופות: 
דורית ה. ודפנה ב. (רושמת)
06/12/2007
|
אחה"צ
11.30- כביש 5 ליד עקרבה
 חמישה חיילים עם נשק שלוף מעכבים מונית. אנו עוצרות לפניהם ועד שאנו מתארגנות הם משחררים את המונית (תחושה קשה של מה היה קורה לולא עצרנו מלווה אותנו). אין טעם שנחכה, אבל יש לנו תחושה שהם משחרים לטרף.

12.30- חמרה
תור של שמונה מכוניות ממתינות לעבור מהבקעה לכיוון הגדה ועוד שתיים מצפון. נהגים אומרים שהם ממתינים למעלה מחצי שעה. הנהגים והנוסעים מסתובבים מחוץ למכוניות - אות להמתנה הארוכה. מרחוק אנו רואות שהחיילים במחסום מעבירים לאט ורק מכיוון הגדה אל הבקעה.  רק ניגשנו אליהם ומייד החלו להעביר מכל הכיוונים (השיחה  בין החיילים במחסום לבין הצופה במגדל היתה  באנגלית - האם צבא ארה"ב כבש את הבקעה)?
עזבנו כעבור רבע שעה, כאשר כל המכוניות עברו. אולם במספר הדקות שלקח לנו להגיע למכונית, כבר נעצרו שתי מכוניות ונראה שהבדיקה חזרה להתנהל בעצלתיים.

13.15 - תיאסיר
כשהגענו המחסום עמד, לא העבירו - חילופי משמרות. תוך חמש דקות החל המחסום שוב לעבוד. העוברים אומרים שהיום המחסום "טוב" והמעבר מהיר. ואכן במשך כל שהותנו שם לא היו עיכובים, מלבד טרנזיט שלא היה רשום על שם הנהג. את הטנזיט  בדקו בקפידה, מורידים ארגז עגבניות אחד אחר השני , במשך 25 דקות. ואז הוא עבר.  במשך כל אותו הזמן עברו יתר המכוניות במסלול השני ובדיקת הטרנזיט לא עיכבה אותם.

החיילים אדיבים אל הפלסטינים אך מפקד המחסום מסלק אותנו בטענה שיש אתראה חמה, והראיה - כולם חובשים קסדות. פה ושם אכן חשים מתח במחסום ואנחנו מחליטות לעמוד קצת יותר רחוק, אולם במקום שאפשר לראות את המתרחש.

אחד המראות העצובים הוא עשרות הזאטוטים בתלבושת אחידה העוברים את המחסום יום יום, ברגל, בדרכם מבית הספר בתיאסיר (מספר קילומטרים מערבה מהמחסום) לחמאם אל מליח (כחמישה ק"מ מזרחה מהמחסום). המסע הרגלי אורך כשעתיים. בכל מזג אוויר. בבוקר יש הסעה. אך ידם אינה משגת להסעה דו כיוונית ולכן הם חוזרים ברגל, דרך הקרוסלות ומסלולי ה"אִירְגָ'ע לוָּארָה" [חזור לאחור] אל מול קני הרובים.  ילדים בני שש ומעלה, ילדות בסרטי מלמלה - האם החיילים מבחינים בזוועה שבסיטואציה?

14.30- חמרה
 10 מכוניות ממתינות לעבור לגדה מהבקעה (מערבה), ו-12 בכיוון ההפוך. שוב, הפועלים, לאחר יום עבודה שהחל ב-3 לפנות בוקר, עייפים ורעבים מסתובבים להם סביב המכוניות. הבדיקה איטית מאוד ובד"כ מעבירים רק ממערב (הגדה) למזרח (הבקעה). נוסעי המכוניות מצטופפים בצומת, ממתינים למכוניות שבעבר השני של המחסום. אלה שמגיעים אל המחסום נשלחים מדי פעם אחורה, שיבואו "וואחד, וואחד", גם אל הקרוסלות. סדר חייב להיות !

אנו נעמדות בסוף המסלול המיועד במקור להולכי רגל הבאים ממזרח, ואשר איננו בשימוש (הולכי הרגל ממזרח נבדקים באמצע הדרך, ועוברים מסביב למחסום), כ-25 מטרים מהחיילים, במקום בו רואים וקצת שומעים. מייד רץ אלינו המפקד ושואל אם איננו יודעות את החוק. "מהו החוק?" אנו שואלות, "אתן צריכות לעמוד 150 מטר מהמחסום". אמרנו שלא ידוע לנו על שום חוק כזה. הוא עוצרinfo-icon את המחסום ולא מעביר אף אחד, אבל טוען שהוא לא סגרinfo-icon את המחסום אלא שהוא עסוק איתנו ולכן  המחסום לא יכול לעבוד..
אני מצלצלת למג"ד שמאשר לי ש"מותר לנו" ואומר שיטפל. כעבור מספר דקות המפקד מגיע , מופתע, ואומר , "פעם ראשונה שאני שומע שמותר לכם להיות במחסום". הוא שואל כמה זמן נישאר כאן כי "בא לי להתנצח איתכם", וזאת דקה אחרי שאמר לנו שאין לו מספיק כוח אדם לבדוק את האנשים וזו הסיבה שמחכים כל כך הרבה זמן.

מספר מכוניות עוברות ואז מגיע טרזיט עם צוות של חב"ד, גורר אחריו חנוכיית ענק  בקולות שירה, נעמד באמצע המחסום ושמונה אברכים לבושי שחורים מזנקים ממנו בשירה וריקודים, נושאים מגשים עמוסי סופגניות , מטפסים אל מגדל התצפית, מציעים לנו שוב ושוב סופגניות, אבל כמובן שלא עולה על דעתם להציע ליושבי הארץ - הפלסטינים.

מחסום חמרה 6.12.07

ובתוך כל השימחה והרינה - המחסום סגור. הפלסטינים המותשים ממתינים בשקט ובתימהון (תמונות יישלחו בנפרד).

לאחר שעזבו החבדניקים המעבר מהיר יותר וכשהתמעטו הממתינים עזבנו.

15.35 מעלה אפרים
שלוש מכוניות ממתינות. מחזה נדיר. אולם כשאנחנו עוצרות  המעבר מזורז ותוך חמש דקות המכוניות ממשיכות בדרכן. חייל ניגש אלינו ודרש שלא נעמוד במחסום.