חמרה, תיאסיר, יום ש' 13.10.07, בוקר

צופות: 
נינה מ' חוה ה' (מדווחת)
13/10/2007
|
בוקר

יריב אופנהיימר משפר את המחסומים 

מחסום חמרה
עיד אל פיטר -  החג שכל עיקרו הוא ביקורים אצל המשפחה.  בשמונה בבוקר עמדו קבוצות קטנות , בהן הרבה נשים והמון  ילדים - שכבר עברו את הקרוסלות במחסום חמרה וחיכו. מתברר שהיום, לכבוד החג,  אין צורך באישורים – כולם יכולים לעבור אבל המכוניות חייבות באישור. כך נוצר המצב שכל כלי הרכב מגיעים למחסום כשהם מלאים נוסעים. במחסום פולט הרכב את נוסעיו העוברים במהירות דרך הקרוסלות ומחכים בעבר השני בעוד המכוניות מחכות בתור (לא ארוך) לבדיקת האישורים. מיותר לציין אבל בכל זאת – כל העוברים במחסום עברו מישוב פלסטיני אחד למשנהו – בדרך כלל מהכפרים באזור שכם לג'יפטליק או ליריחו. התחיל להיות חם אבל עדיין רוב העוברים חייכו וציינו שהיום "בסדר". נסענו לתיאסיר.

מחסום תיאסיר
בתיאסיר אותו הנוהל. אנשים עוברים בלי אישורים וכמעט ללא בדיקה. מכוניות חייבות באישורי מעבר. אין תלונות, אין התעללויות, כמעט חשבנו שחבל על הזמן וחזרנו דרך חמרה. שם ירדנו "רק לראות מה העניינים" והיו עניינים. גבר מוקף להקת ילדים התווכח ארוכות עם קבוצת חיילים. הסביר, ניסה ושוב ניסה. הוא נוסע לג'יפטליק לבקר שלוש מאחיותיו. יחד אתו נסעו שניים מגיסיו ושבעה  ילדים בגילים שלוש עד עשר. היות והאחיות גרות במרחק רב זו מזו הוא לקח מונית מהכפר שלו שתסיע אותו ואת שני הגיסים ושבעת הילדים מאחות אחת לשניה,  וגם תחזיר אותם הביתה בסוף היום אבל למונית הזו לא היה אישור. החיילים – מה זה נחמדים – היו מאד אמפתיים. הצטערו בצערו, צקצקו בלשונם, הביאו מיםinfo-icon קרים לילדים, קראו להם בשמותיהם (טארק מותק) אבל בשום אופן לא יכלו לתת למונית הבלתי מאושרת לעבור. ושם, עם החיילים, עמד מישהו נורא מוכר, בקסדה וזיפים ונשקו עליו, ועם אותו הפרצוף של "אוי, כמה חבל!" ומי זה היה אם לא יריב אופנהיימר מנכ"ל שלום עכשיו שגם הוא, על קסדתו, זיפיו, מדיו ונשקו, נורא הצטער.

החיילים הציעו לקבוצה הקטנה לקחת מונית אחרת ואף התנדבו לעצור בשבילם מונית ריקה אבל דא עקא – לא היו מוניות ריקות. לכל מונית שעברה במחסום חיכו כבר הנוסעים שיצאו אתה ושילמו לנהג על כל הנסיעה. המון רצון טוב היה שם  (אפשר לתאר כמה ישמח נהג מונית שחיילים במחסום יעצרו אותו ויורו לו את מי לקחת לרכבו ולאן) אבל נכונות לשיקול דעת והחלטה עצמאית – זה לא, כי באמת "אין מה לעשות". דברינו כי מדובר באנשים העוברים בתוך שטח פלסטיני מכפר פלסטיני אחד למשנהו, כי חג היום, כי הילדים קטנים, שחם נורא  – כל אלה נפלו על אזני חיילים המצייתים לפקודות "ולא אנחנו החלטנו על מיקום המחסום".

בינתיים השמענו ליריב אופנהיימר מקצת מדעתנו עליו ועל מעשיו והוא, כמה מפתיע, מיהר ללעוס באזנינו את הטיעון המקורי: יותר טוב לסרב? עדיף שאני אהיה פה ואשפר את המצב במחסום. המשך השיחה הקצרה הזו אינו מקובל על כל חברותינו ולכן נעצור פה. מעניין מה היו הפלסטינים חושבים על כל זה. שלום עכשיו עאלק. ממש שיפר את המצב.

התקשרנו למוקד ההומניטרי, למת"ק יריחו וללא הועיל. המונית ללא אישור לא יכלה לעבור והקבוצה הקטנה עם הילדים ניסתה לצאת ברגל מאזור המחסום בתקווה לתפוס איזה רכב או כלי רכב אחדים. להם, אם יגיעו ואם לאו – כבר לא יהיה יום חג.