חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ג' 9.9.08, אחה"צ

צופות: 
דורית ה. ודפנה ב. (מדווחת)
09/09/2008
|
אחה"צ
12.00 – מעלה אפריים – לא היו כל מכוניות פלסטיניות. לא התעכבנו.

12.30- מחסום חמרה-
 מכיוון הבקעה לא חיכו מכוניות, מכיוון מערב  -4 מכוניות ומשום  שנוסעיהן נאלצים לעבור את המחסום ברגל , ממתינים הנוסעים בשמש הקופחת עד שמכוניות יעברו – לא מובן למה כמות כזו קטנה של מכוניות מצריכה המתנה ארוכה יותר ממעבר רגלי, שמצריך הליכה של כ-100 מטרים ובדיקת תעודת זהות. 12 איש, בעיקר נשים וילדים חיכו בחום של 37 מעלות.

14.20 – מחסום תיאסיר  -
כבר מרחוק הבחנו שאיש לא עובר במחסום. הוא נראה שומם, אין חיילים, דלת הבודקה של בודקי המכוניות – סגורה. אלא ששלוש מכוניות ממתינות לעבור לגדה ועוד ארבע ממתינות לעבור לבקעה. איך שהחייל מבחין בנו הוא יורד מעמדת בדיקת הולכי הרגל (השוממה) נכנס לבודקת בדיקת המכוניות, מעיר כנראה את החייל שמנמנם לו את הסייסטה שלו בבודקה הממוזגת, ושניהם יוצאים לבדוק את המכוניות. תוך רבע שעה עוברות כל המכוניות והחיילים חוזרים להסתגר בבודקה. העוברים מהגדה מדווחים על כך שהמתינו חצי שעה בחום כבד בעת מנוחת הלוחמים במזגניהם.
"כשאתם באות," הם אומרים, "הם מתחילים לבדוק וכשאתם תלכו הם יפסיקו להעביר".

המכוניות עוברות בריטואל הרגיל – הנוסעים יורדים כ-30 מ' מהמחסום, נקראים "ואחד ואחד" להתקדם אל הקרוסלות ואל הבודקה הממוזגת שבראש הגבעה. תעודותיהם נבדקות והם עוברים לצד השני, 30 מ' רחוק יותר, שם הם ממתינים לנהג שנבדק במחסום. נהג המכונית מתקרב למרחק כ-20 מ' מהמחסום, יוצא מהמכונית מסתובב ומרים חולצה לעיני כל. במכונית הממתינה לו יכולות להיות טונות של חומר נפץ או רובה מוכן לירי...

החיילים תוקפים את  אחד מנהגי המוניות. "אלה חברות שלך," הם מאשימים ומצביעים עלינו. הנהג לא עונה. ואז החיילים בודקים לעומק את מכוניתו - יותר מאשר כל מכונית אחרת. כל שקית נשלפת החוצה ונבדקת היטב. בתום הבדיקה פונה החייל ומסתלק והנהג רץ אחריו ומתחנן, "חייל, חייל, התעודה שלי..." והחייל בתנועת יד אדנותית נאות להחזירה לו. עונש על כך שהחיילים סבורים שהנהג בקשר איתנו, ואולי מדווח לנו על מעלליהם במחסום.

14.50 – עוזבות.

15.05 -
 השער ליד רועי – נעול ואין ממתינים. הנחנו שאיחרנו וכולם עברו כבר.

15.15 – מחסום חמרה –
אין תורים. במהלך שהותנו 3-4 מכוניות המתינו לעבור אל הבקעה וכמספר הזה אל הגדה. המעבר זורם בקלות יחסית לכיוון הגדה אך לבאים מהגדה אל הבקעה החיילים נותנים זלפרקי זמן ארוכים ומקפידים בבדיקתם, משל היו העוברים חוצים גבול לעבר ישראל. אך הרי המחסום הזה, וכן תיאסיר ומעלה אפרים (גיתית) מפרידים בין אזור ההר בגדה לאזור בקעת הירדן ש גם היא בגדה המערבית. החיילים ומפקדיהם ובוודאי רוב עם ישראל ומנהיגיו כבר סיפחו את הבקעה כחלק אינטגראלי ממדינת ישראל. ולא היא. זהו שטח כבוש, חלק אינטגראלי מפלסטין הכבושה.
כל אותה העת ממתינים נוסעי המכוניות, שעברו ברגל, בצד המזרחי של המחסום , בשמש. ביניהם קבוצת נשים קשישות לבושות בתילבושת מסורתית פלסטינית בעלות עבודות ריקמה יפהפיות. הן סיפרו שרקמו אותן במו ידיהן. כרגיל, הפלסטינים עומדים בשמש ובתוך סככת ההמתנה, מקור הצל היחידי , שוכן לו בנחת מיכל המים של החיילים...החיילים ניסו בתחילה להרחיק אותנו ממקום עמדנו באומרם שהמ"פ אמר להם בטלפון שעלינו להתרחק ולעמוד כ-50 מ' משם. סרבנו בתקיפות אך בנימוס והוא חזר לדבר בקשר. אך מאותו רגע לא ניסו להרחיק אותנו יותר.אחד החיילים רצה לדעת אם אנחנו אחד ה"אירגונים האלה," שמביאים לחיילים אוכל. כהשבנו בשלילה, הוא הקשה "למה לא?" ענינו שהצבא דואג להם, ואם לא, שיפנו לוועד למען החייל. הוא אמר שהצבא לא דואג להם והם רעבים. כעבור רבע אותו חייל זרק לפחי הזבל שנמצאו לידנו, ארגזי ירקות במצב טוב ו-6 גביעי גבינת קוטג' שהיו עדיין סגורים. אנחנו מכירות בדואים רעבים שנמצאים כמה מטרים מכאן, והזדעזענו בקול רם. החייל הרעב הגיב, "תיכף מביאים לנו אוכל חדש, אז לא צריכים את זה." כשהבענו תרעומת על כך שהוא זורק אוכל הוא צעק עלינו - "תסתמו את הפה. לא רוצה לדבר איתכם!"

מעלה אפריים –
16.20–
תור נדיר של 6 מכוניות ממתין לעבור לכיוון הגדה. אנחנו עוצרות וניגשות. תוך 10 דקות התור נעלם וכולם המשיכו בדרכם. בצד השני הגיעו עוד 2 מכוניות בכוון ההפוך אך לא נשארנו לצפות. שוב אומרים לנו הפלסטינים שהשכם בבוקר יש פה תורים ארוכים וזמן המתנה ארוך.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------

הריסת דוכני הפירות והירקות על כביש 90  ליד מחסום "בזק", המוביל לבית שאן

במשך השנים האחרונות התפרנסו פלסטינים רבים מהבקעה מה שנשאר מהדוכן של נ'ממכירת פרי אדמתם לאורך קטע בן 3 ק"מ על כביש 90 החולף דרך הבקעה. סככות רבות צמחו לצד הכביש כאשר נסגר מחסום בזק ומעבר התוצרת החקלאית הפלסטינית לישראל נסגר, מכירת הירקות לצידי הכביש הצילו את חקלאי ברדלה ועין אל בידה מחרפת רעב. כאשר נפתח מחסום בזק הם המשיכו למכור לצד הדרך, לאור הקשיים בהעברת תוצרת פלסטינית לישראל ובניסון להרוויח עוד כמה גרושים.

לפני שנתיים הצבא הרס את כל הדוכנים, מגובה בצו הריסה. לא עבר שבוע והדוכנים חזרו, תחילה בהיסוס וכעבור מספר חודשים שוב אפשר היה להציע לנוסעים בכביש משני הכיוונים חצילים, כרובית ומלפפונים ישר מהשדה למתנחלים. המראה מושבב עין, ירקות ופירות טריים וצבעוניים, והמחירים מפתים. 

ב-11.8.08 הגיעו נציגי המנהל האזרחי לדוכנים והגישו לבעליהם צווי הריסה. למחרת בשש בבוקר הגיעו החיילים יחד עם נציגי המנהל האזרחי, מנהל מקרקעי ישראל והמשטרה, והחלו במלאכת ההריסה. לא השאירו ארגז אחד שלם. ולא הסתפקו בזאת אלא גם גדעו עצים, עקרו שתילי עצי הדר וזרעו הרס ומצוקה לכל אורך הדרך.

אנחנו באנו אל נ. שטילפן לדורית וביקש עזרה. 10 שנים מכירה דורית את נ. והוא מעולם לא ביקש עזרה. תמיד הסתדר עם מה שיש. מ-1984 הוא עבד בישראל. ב-1993, ימי אוסלו האופטימיים, הוא החל להיות בלתי חוקי בישראל. לעיתים השיג אישור אך לרוב נמנע ממנו הלוקסוס, ולמעלה מ-10 שנים נכנס בדרכים לא דרכים, כשהוא משאיר את משפחתו לבדה כל השבוע, אך התפרנס יפה בארץ. לפני זמן מה החליט שדי לו. הוא כבר לא צעיר. קשה לו להתגנב שוב ושוב ולחיות הרחק מאשתו ובנותיו. הסביר לאשתו שמעתה ייאלצו להצטמצם והיא הסכימה ובלבד שיהיה בבבית בתום יום העבודה. את האדמה עליה פתח את הדוכן שלו רכש כבר ב-1998, בצמוד לאדמות שאביו קנה בעבר, ובהם הוא מגדל עצי פרי הדר, תמרים וירקות שונים.  יש לו קושאן עליה. הביא אדמת מילוי ובנה רחבת חניה ענקית, 28.000 ₪ עלה לו, הציב את הסוכה הצנועה שלו במרחק 25 מטר מהכביש, למען לא ישמש הדבר תרוץ לרשויות כאילו הוא מסכן את בטיחות הנהגים בכביש. בדוכן מכר מפרי אדמתו. תמרים בטעם גן עדן, לימונים, וירקות מהשדה שלו. בלילות התחלפו הוא ואחיו לשמור על השדה ועל הדוכן, ישנים תחת כיפת השמיים בקיץ, ובחורף – תחת ניילוןinfo-icon. עדיין הם מתחלפים ביניהם כל לילה. אם עד 5.00 בערב הוא לא מגיע, שולחת לו אישתו את האפטר (סעודת שבירת הצום) עם מונית – קצת מרק, פיתה והוא קוטף תמרים מהעץ. "מה עוד צריך הבן אדם?"
אבל רשויות הכיבוש רצו עוד. באו והרסו , ומה שלא הרסו, לקחו – ארגזי בגדים, כיריים גז, פרוז'קטור, רדיו ו-47 ארגזי פירות וירקות. נתנו קבלה ("מה יעשה עם הקבלה? מי יפצה אותו?") רק על הירקות והפירות. אפילו על האבטיחים לא נתנו קבלה. ועכשיו אין לו כלום. רק חובות. מה הם רוצים שהוא יהיה סוחר סמים ? סוחר נשק? שיתפוצץ ברחובות תל אביב? מה יעשה עכשיו? הייאוש זועק מכל מילה שלו.

מבטו המושפל כאשר אנחנו מוציאות את הבגדים והילקוטים לילדים והנעליים, קורע בבשרנו. הוא כל כך מתבייש בכך שהוא נצרך לעזרתנו. ואנחנו מתביישות פי מאה על כך שאדם כה גאה, כה נחוש שלא ליפול לנטל על אף אחד, וכל רצונו לפרנס בקטנה את משפחתו, לחיות ביושר, להפסיק להתגנב לישראל, לא יודע אנה ישא פניו...

בסופו של דבר – אין לו ברירה. המשפחה צריכה לאכול. הוא יציב שוב ארגזים (הוא כבר מוכר כמה לימונים בצד הכביש), מספר הארגזים יגדל, הוא ימתח ניילון מעל כאשר יתחילו הגשמים ותוך כמה שבועות או חודשים הוא ישוב למכור את תוצרתו שם עד שיחזרו הבולדוזרים.
 זה ביתו וזו אדמתו. לעזאזל –
למה לא נותנים לבן אדם לחיות????