חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 18.3.10, אחה"צ

צופות: 
יפעת ד., דפנה ב. (רשמה וצלמה), אורחים: שני עיתונאים מאנגליה ובלגיה
18/03/2010
|
אחה"צ

עצירת חיים במחסום תיאסיר בגללנו
בעיית המים בכפר ברדלה

 11.20 מחסום מעלה אפרים: חייל נחבא בתוך הבודקה ולעומת זאת על הכביש בלב המחסום עומד מתנחל אזרחי חמוש ברובה. האם הוא מחליף את החייל? 

11.40 - 12:30 מחסום חמרה:  תור של 7 מכוניות. הנוסעים הם פועלים שחוזרים מעבודתם בהתנחלויות הבקעה, חלקם יורדים מכלי הרכב ועוברים את המחסום ברגל. המעבר איננו דרך המחסום והסככה הנאה שנבנתה עבורם אלא בכביש ובשמש. שני פועלים ניגשים לחייל והוא שולח אותם בחזרה 100 מ' משום שהתקרבו אליו לפני שהרשה להם. הם מצייתים ונסוגים ומתקרבים אליו רק כאשר הוא מסמן להם בידו אחד-אחד.
המכוניות מהגדה לבקעה מורידות את הנוסעים כ-50 מ' לפני המחסום. אלה עוברים ברגל וממתינים כ-100 מ' אחרי המחסום. הגברים נדרשים להסיר חגורות והיום חלקם נדרשים גם לחלוץ נעליים. מכונית שיקוף שעומדת בצד המחסום - מושבתת.


כפר ברדלה
השתלטות מקורות על המיםזהו הכפר הגדול ביותר בצפון הבקעה. יש בכפר ארבע בארות גדולות ואת כולן הפקיעה חברת המים הלאומית של מדינת ישראל, מקורות (בתמונה). רוב הכפר הוא שטח
B (בשליטה משותפת של הרשות וישראל), אך הבארות נחשבות בשטחי C (בשליטת ישראל). שטחי B ו-C נקבעו לפני 15 שנה לפי מידות השטח הבנוי דאז, אך הכפר גדל (האם "ריבוי טבעי" חל גם על הפלסטינים או רק על התנחלויות?) והתפשט לתוך מה שסומן כשטח C, כולל בית אחד שחציו בשטח B וחציו בשטח C, מדינת ישראל הוציאה צווי הריסה על כולם.

לפני 1967 היו בכפר 700 נפשות מחמולת סוופתא. אחרי המלחמה נותרו בו 150 איש, השאר ברחו לירדן. אולם בחודָשים שלאחר מכן הסתננו חלק מהבורחים בחזרה לביתם. ב 67' , מייד בתום המלחמה, הקציבו מיםinfo-icon ל-150 האנשים שנותרו במקום. היום נאלצים להתקיים על קצבה זו 2500. אומנם יש כמה בארות בכפר, אלא שהן אינן עמוקות מספיק ולכן אינן יכולות להתמודד עם השאיבה של מקורות, שנעשית באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ובעומק רב. הבארות של הכפר התייבשו ברובן. גם מעיין שעבר במרכז הכפר התייבש בגלל השאיבה המואצת. ב-1969 בא הצבא בפיקודו של מי שהיה אז ראש המנהל האזרחי, ניניו, וירה למוות ב-500 כבשים שבאו לשתות מהמעיין. אירוע טראומטי שכולם מעלים אותו, זקן וצעיר כאחד.

ביקרנו גם חקלאי מעין אל בידה, שחלק מאדמותיו הופקעו לטובת התנחלות מחולה, וכיום מגדלים עליהם גידולים שרשום עליהם "אורגני". הם מגדלים גם תמרים. גם האיש שביקרנו גידל תמרים אך יום אחד, לפני 3 חודשים,  גילה ש-250 העצים שלו, לצד המטע של המתנחלים, נכרתו. אבל האיש הוא בעל אמצעים ולו גידולים שונים. הוא יחזיק מעמד לנוכח ההתנכלויות, אבל לדבריו החקלאים הקטנים, שכל פרנסתם הייתה על שדה קטן, נשברו ועזבו.

15.30 – מחסום תיאסיר: ארבע מכוניות ממתינות לקבוצה גדולה של נוסעים שירדו מהן בצד המערבי של המחסום ומעברם עוכב. בהגיענו קראו להם החיילים והם עברו מהר.
15.50 - החיילים מנסים להרחיק אותנו ממקומנו. סירבנו ומפקד המחסום קרא "תעיפו את כולם אחורה" והמחסום נסגר.  טילפנתי לקצין המת"ק סעיד ושמענו ממנו את הפזמון הרגיל:  "מה אכפת לכם, בשביל השקט, תזוזו 100 מ' אחורה...". בסופו של דבר צלצלנו לעורכת הדין והם שלחו פקס ליועמ"ש על סגירת המחסום הבלתי חוקית בעליל. ב-16.10 אחרי טלפון מהמת"ק נפתח שוב המחסום, אלא שעכשיו התהווה כבר תור מכוניות מכיוון מזרח מערבה. החיילים אמרו שהזמינו לנו משטרה.
החיילים בודקים כל מכונית , כל אדם (ת"ז) וכל פועל החוזר באוטובוס מעבודתו (אישורים ות"ז) בהתנחלות בבקעה. יומיים קודם לכן קיבלתי טלפון מפועלים ומנהגים שהחיילים במחסום הורידו את כל הנוסעים מאוטובוס של פועלים שחזרו מעבודתם בבית הערבה, עלבו בהם וקיללו, ודרשו מהם לחלוץ נעליים ולהוריד חלקי לבוש.לאחר מכן החרימו טלפון של מי שחשדו בו שטילפן אלי.
עזבנו בגשם שוטף ב 16.30,  המשטרה לא הגיעה עד אז ולא ראינו שום סיבה להמתין לה.

רצינו לבקר את אבו-סאקר מחדידיה, אבל הצבא במצוות המתנחלים חם את הדרך למאהל שלהם בערימת עפר. הקפנו את התנחלות רועי כדי להגיע אליו בדרך הארוכה יותר, אבל השער המוביל אליו היה גם הוא נעול. הוא הסביר לנו בטלפון שכדי להגיע אליו יש לנסוע צפונה עד לכניסה להתנחלות חמדת ואח"כ בשביל עפר קשה לנסיעה ואז לחזור כמה קילומטרים אל המאהל. מכיוון שהיה מאוחר והדרך המשובשת השתבשה עוד יותר בגלל הגשם החלטנו לוותר.