חמרה, תיאסיר, יום ד' 6.1.10, אחה"צ

צופות: 
לנה ר., יפעת ד., דורית ה., דפנה ב. (רשמה)
06/01/2010
|
אחה"צ

תקציר
יריחו מכותרת כולה - מחסומים, חסימות, תעלות עמוקות. 
"הסרת מחסומים" ? לא בבית ספרנו!
הבנייה מבוץ כפתח לתקווה.

יריחו

11.15 – מחסום אל עוג'ה  - על הכביש הפונה לעבר הבקעה בואכה אל עוג'ה.  בפניה לכיוון הבקעה, מחסום מאויש בו כל מכונית נבדקת, כעבור כ-100 מטרים מחסום נוסף, בלתי מאויש.  בחלק  המערבי, המוביל לרימונים – אין בדיקה.

11.25 – מפגש כביש 90 והדרך מהמחסום (בתוך אל עוג'ה) - מחסום פתע של מג"ב.
בפניה מכביש 90 , ליד התנחלות נעמה (נעמי) נמצאת הכניסה הראשית ליריחו ממזרח. כביש רחב וטוב, אלא שהוא חסום לכל רוחבו בתל סלעים ענק (תמונה משמאל). אין כניסה לאף כלי רכב! שלט המסביר כי הכניסה מותרת רק באישור החטמ"ר מעיד על ימים טובים מאלה...

11.45 – מחסום מוסא עלימי, היציאה המזרחית מיריחו. המחסום - מעין מכלאה. מכונית נכנסת לאחר שחייל היושב בתוך מבנה אבן ומוסתר בזכוכית כהה מרים את השער האלקטרוני. ואז היא נעולה בתוך המחסום המוקף גדרות, כי בעברו השני יש עוד שער חשמלי נעול. בהגיענו יש אוטובוס בתוך המכלאה ונהגו ממתין. מגיעה משאית, נכנסת למכלאה, הנהג יורד ומתרומם על קצות אצבעותיו על מנת להגיע אל האשנב הגבוה מאחוריו אמורים להיות אדוני המחסום - החיילים. הוא לא רואה אותם והם לא ממהרים להגיב אליו.
שני 
חיילים יוצאים אלינו וואחרי שסחטנו מהם מידע, אותו סירבו לתת לנו (עוברים כאן רק אוטובוסים וסחורות, בעלי אישורים בלבד, לישראלים אסור לעבור) הם מפסיקים את המעבר במחסום, בו ממילא לא עבר איש בזמן שהותנו מלבד הרשאה להיכנס לרחבת המחסום ולהמתין. מכיוון שמחוץ למחסום המתינו עוד שתי מכוניות – אוטובוס ומשאית, החלטנו שנוכחותנו רק מזיקה ונסענו, ב-12.00.

נסענו עם ידיד שמצלמתו הוחרמה לפני יומיים משום שצילם את המחסום עבור מצגת שנועדה לטוני בלייר בביקורו כאן. המחסום נסגר לשעתיים, הוא עוכב לשש שעות ונאסר עליו לדבר בטלפון. לאחר מכן זומן לבסיס הצבאי הקרוב לקחת את המצלמה. הרעיון שהוא יכנס לבסיס צבאי, יעבור בשער שיינעל אחריו ויהיה מוקף בעשרות חיילים נושאי נשק, הוא בלתי נתפס ואפילו בלתי אנושי לגבי דידו, לכן ביקש את נוכחותנו. אבל כאשר כניסתנו לבסיס עוכבה הוא ויתר על המצלמה וביקש להמשיך בדרכנו. 
אורן, חייל שענה לטלפון שלי למת"ק, טען שהמצלמה נמצאת בכלל בתחנת המשטרה במעלה אפרים. בטלפון ענו לי משם שאין להם מושג על מה אנחנו מדברות. חזרנו בטלפון לאורן במת"ק ועתה הוא טען שהוא לא יודע איפה היא וגם לא היה מוכן להעביר אותי למי שיכול לתת לי תשובות מוסמכות יותר. רק לאחר התעקשות ודין ודברים הוא העביר אותי לח', שהבטיח לי שהיא תועבר לידי שוטרים מהמת"ק הפלסטיני. אינשאללה.

בין עוג'ה ליריחו (מרחק של פחות מ-5 ק"מ) היתה פעם דרך ישירה, אלא שגם היא חסומה כיום וצריך לעשות עיקוף גדול בדרכים זרועות מחסומים. 
בשדות ממזרח לכביש 90, שעד לפני שנה עובדו בידי הפלסטינים, נזרעו על ידי הצבא במוקשים. השדות מגודרים עם שלטי אזהרה.

פסאיל – הפנייה לפסאיל, הכניסה היחידה ליישוב, נמצאת כ-20 מ' צפונה לצומת בו פונים להתנחלות תומר. הצומת רחב, מואר ועם תמרורי אזהרה. הכניסה לפסאיל היא דרך פתח במעקה מתכת התוחם את הכביש, שביל עפר שמדרום הפנייה אליו אסורה בקו הפרדה רצוף. כדי להיכנס לכפר יש לנסוע כ-5 ק"מ צפונה עד התנחלות פצאל ולעשות פרסה.

הלכנו לראות מבנים מבוץ וקש שנבנו בידי התושבים ביוזמתJordan Valley Solidarity  - בית ספר בן 5 כיתות לכ-120 תלמידים, ומרפאה יפהפייה לשירות האוכלוסיה במקום. ילדים בני 8 עוזרים בבנייה והמרפאה הוקמה בלילה אחד. עולה רק כ-1000 ש"ח לבנות מבנה כזה. המבנים בנויים בשיטות מסורתיות כמו לפני אלף שנה, כדי  לגייס את תמיכתם של ארגונים אקולוגיים ותרבותיים וכדי למנוע את הריסתם, שהרי בשטחי C נאסר על הצמיתים לבנות כל מבנה שהוא.


14.00- מחסום חמרה -  באופן כללי המעבר זורם אך בגלל שמעבירים רק מצד אחד בכל פעם, ומצד מערב הבדיקות הן איטיות, מדי פעם מצטבר תור ארוך של מכוניות מצד מזרח. השקפנו מרחוק.
ביקרנו בבית הנמצא ליד המחסום. הבית שייך לדייריו, וסבו ואביו של בעל הבית נולדו בו. יש להם קושאן (טאבו) על האדמה אלא שמאז 1967 התעודה בירדן ואין להם אמצעים לנסוע להביא אותה. לפני 5 שנים הרסו להם 8 מבנים בחצר שלהם ולפני 3 שנים עוד שמונה מבנים. כל זה מבנים שנועדו ל-8 הבנים ולצאן. לכן 5 בנים עברו למקומות אחרים – נסרייה, בית חסאן וטאמון. בחצר נותרו תלי האבנים שגרמו הבולדוזרים של הכובש, זכר לאכזריות, להרסנות ולאטימות של הכובש.
תוך כדי ה
הריסה לפני 3 שנים גילה הצבא פתאום שיש למשפחה באר קטנטנה בחצר (צילום משמאל). באר עתיקה, מקדמת דנן, שמימייה השקו את היבולים ואת הצאן ואת הפרה הבודדת שברשותם וכמובן, גם שמשו לבני האדם. הם עטו עליה בחדוות הריסה וללא שום סיבה החריבו אותה והשליכו לתוכה אבנים וזבל. זהו. עכשיו עליהם לנסוע למחוזות רחוקים להביא מיםinfo-icon.
רק את הבית הראשי לא הרסו, כי הוא עתיק, מלפני 1967. הבית שופץ מאז בלבני בוץ ותבן (תראב, בערבית). ובכלל, המשפחה הפכה ליצרנית של לבני הבוץ הללו, ויותר ויותר מבנים באזור נבנים באמצעותם. בעל הבית אמר שאסור לכובש להרוס מבנים כאלו כי זוהי בנייה עתיקה. אבל צריך לבדוק אם זה נכון. כל מקרה, גם אם יהרסו - יותר קל וזול לבנות מחדש.
בעבר, בכל משמרת, היינו קונים מהבנים תפוזים מהעצים של המשפחה, כאשר העמידו 4 ארגזים לצד הדרך המובילה למחסום. באו קציני המת"ק , איימו , גירשו ונישלו.  זהו  - עוד מקור הכנסה דל נגדע. גם את הצאן שלהם מגרשים מהמרעה באיומים.