מעבר אייל, מעבר אליהו, קלקיליה, ראס עטיה, יום א' 30.8.09, אחה"צ

סיכום
המשמרות הרגילות שלנו במרכז הגדה המערבית ליד שכם, קלקיליה, וטול כרם עוסקות היום, כפי שהיה בחודשים האחרונים, פחות ב"מחסומים" ויותר בפשעי הכיבוש הנפשע בן 42 שנה.  אנו מודעים לכך שרוב הישראלים חיים באשליה וממשיכים בשגרת חיי היומיום שלהם, כאילו שהכיבוש איננו קיים, וכאילו שהוא זמני ובלתי נמנע.  הם עוצמים את עיניהם ומקווים לטוב. "יהיה בסדר".  אנו חייבים לא רק לקבל את האמת, לקדם את חופש הביטוי, להביע מחאה, לתעד ולחשוף, אלא גם להביא לכך שחברינו, אזרחי ישראל, יבינו שהם תורמים להנצחה של אי-צדק רבתי.  עלינו גם להביע את הערך שהוא הכרחי לכל מדינה דמוקרטית: הזכות להביע דעה שונה.

13:25 - ראס עטיה - שער 1351 על גדר ההפרדה

התנועה ערה בשני הכיוונים בכפר, הנמצא על קו.  בודקים את תאי המטען של כל המכוניות ואת תעודות הזהות והאישורים, למרות שהנהגים חייבים גם להיכנס למתחם הבטון בצד השני של כביש ההפרדה המאובק.   

בגדר ההפרדה ישנם ארבעה חיילים, הכוללים שוטרת צבאית אחת.  הכיבוש כנראה כה ותיק, שהדגל הישראלי, במקום שיתנופף בגאווה ברוח הקרירה, קרוע לגזרים. חייל אחד נמצא בנקודת התצפית, גבה מעל המחסום, בצילו המרענן של  רשת הסוואה, מוקף בגדר תיל בצורת קונצרטינה.  הוא קורא לחברים שלו, כדי להודיע להם שהגענו ברגל (משום שהשארנו את המכונית שלנו חונה על הכביש, שאינו קיים,  אשר מוביל לכפר).

ממחסום זה שעל קו התפר ניתן לראות את עבודת סלילת הכבישים ואת הקירות התומכים שבתהליך הקמה, מסביב לישוב אלפי מנשה; כלים כבדים מזיזים ואפר וסלעים לבנים. האבק הלבן יוצר גלים, שניתן להבחין בהם היטב ממקום המצאנו, ואשר  מסמנים באופן ברור את העצמת הכיבוש.

שני גברים יוצאים מביתן הבטון; הם בודקים את המטען שעל משאית במשך זמן רב, ובסוף מכריזים שהאישור "איננו בסדר".  "מה שאתם מובילים זה אסור," צועק המפקד, סמל, שוב ושוב.  אנו מתפלאות איזה חפץ "מסוכן" הוא מוציא מהכפר על גב המשאית. מסתבר שזהו מיטה!  החייל ממשיך להטיח: "יש דברים שאסור להעביר, כולל מיטה."  הוא חוזר על זה שוב ושוב.  האישור למשאית הזאת איננו כולל הובלת מיטה." 

החייל מחזיק בתעודות הזהות של הנהג והנוסע ומחזיר אותן רק לאחר שהוא מוודא שמשאית חוזרת על עקבותיה לכיוון ראס עטיה.

13:45 - אומרים לנו לסגת אחורה ליד המקום בו חונה המכונית שלנו.  ראינו שמשאית גדולה עם נהג בעל מידות גדולות גם הוא נתקל  בבעיות לחצות מכיוון הכפר; אז מגיעה משאית פתוחה וחמישה גברים יורדים ונכנסים דרך הקרוסלה לתוך בנין הבטון בצד השער שליד ראס עטיה. הם עוברים תוך שלוש דקות.

המפקד מנצל כמה דקות שקט כדי לעשן סיגריה, אולם השקט מופר במהרה ע"י המערכה הבאה מתוצרת צה"ל. לפי מעשיו ופעילותו של המפקד, חייב הכפר להמשיך להיות בית כלא עבור הפלשתינים חסרי הישע שגרים בו.  הוא צועק לעבר משאית נוספת שמתקרבת: "שיהיה ברור: כבר הוצאתם חפצים פעם אחת - אינכם יכולים לעשות זאת שוב.  היום אינכם יכולים."  אלינו הוא מוסיף: "הם מכירים את החוקים."  לאחר זאת, ממשיך המפקד, שחייב להתערב בכל, ללכת אחרי המשאית האומללה לכיוון הכפר.  הנהג, שמדבר עברית שוטפת, והחייל, המדבר בשפת אמו, מתווכחים בצעקות.  "לך מכאן!" צועק החייל.  אחת מאיתנו מתחילה לטלפן, כאשר השנייה עומדת בצד השני של חומת ההפרדה.  החייל, זועם על כך שאנחנו לא עומדות במקום שנשים קטנות וטובות צריכות לעמוד, מצהיר: "הם לא מתווכחים אתנו כאשר אתן לא נמצאות."  אנו חושבות: "מעולה: אנו מקנות עוצמה לאוכלוסייה הפלשתינית"! 

בינתיים תוצאת שיחותינו הטלפוניות מתבטאת ב"עזרה" כלהלן: החייל שעונה לטלפון במרכז ההומניטארי שואל אם ראס עטיה היא "ליד ירושלים".  חייל במשרד המת"ק אומר שהוא כבר דיבר עם מישהו במקום לגבי "חוסר הסמכות" שלהם.  כנראה ללא תועלת.  אחרי מספר דקות מבטיחים לנו שמישהו יגיע תוך רבע שעה.

14:00 - מכונית עוזבת את הכפר ובודקים אותה מבחוץ, מבפנים, כולל כל שקיות הקניות מפלסטיק שחור.  המפקד שוב ניגש אלינו להתלונן על נוכחותנו במקום, "כל הבעיות הן בגללכן".

באותו זמן מחייבים משאית ומכונית נוספת לחזור לכפר, אולם מכונית של ארגון לא ממשלתי עם כתובת ACTED  בצדו, מקבלת אישור לעבור לתוך הכפר.

14:25 - ג'יפ האוכל מגיע, וממנו יוצאים ארבעה חיילים, כולל סגן משנה וכן חבילות מזון עטופות בנייר אלומיניום. הסג"מ מברך אותנו בנעימות ואז מתחיל להרצות לפנינו, "אינכן רשאיות לעבור את הקו האדום" (זהו חידוש, אולם ברור לנו שאין הוא יודע מהו הקו הירוק) " אנו מגנים על אזרחי ישראל",  הוא אומר לנו בסבר פנים רציני. "אתן יכולות לעמוד למעלה מעל המחסום ולצלם (בדיוק ההפך ממה שאמר לנו המפקד הקודם - הסמל). 

החיילים מתחילים לאכול באופן ראוותני - זאת כמובן בהתאם ל"רגישות המיוחדת" שעל החיילים להראות בזמן הרמדאן,שעליה הכריז צה"ל. הסג"מ אוכל שזיף, בזמן שחייל מעמדת התצפית מתנהל לאטו במעלה הגבעה, כשהוא אוכל מחבילתו, עטופה בנייר אלומיניום.

14:45 - צעיר יורד מטנדר בעל לוחיות זיהוי ישראליות (צהובות) ונושא, בקושי רב, שני מזרנים גדולים הנישאים על עגלת תינוק (למרבה המזל ללא תינוק בתוכו); אולם כמובן שהעגלה נבדקת, והוא מתנהל, בקשיים מרובים, במורד למחסום, ומשם לכפר שמצידו השני. החיילים יושבים ומתבוננים בצעיר, הנאבק בקשיים שלו במעבר של "הקו האדום", וממשיכים לאכול.

14:50 - כשאנו עומדות לעזוב את המקום מגיע ג'יפ לבן של המת"ק. לאחר שיחה של שתי דקות עם החיילים, המשאית, שכבר עברה את הקו האדום פעם אחת היום, עוברת אותו שוב - הפעם עם אישור!  אנו מניחות שהתנועה תזרום עכשיו בשטף, כאשר וו', הקצין האחראי על המעברים במחסום ההפרדה, מסביר לנו שהחיילים טעו ואינם יודעים מה יש לעשות - אכן,

משפחה, הורים עם שלוש ילדות קטנות, יושבת בסככה שמעל המחסום וחומת ההפרדה.  וו' לוקח בקבוק מים מהמקום שבו שוהים החיילים, ממלא אותו מים מהמיכלים שלידם ומטפס במעלה הר, כדי למסור אותו לילדות.  האב, שלא יכול לשתות בגלל הצום, מחייך ואומר: "הוא ממש בן אדם."

15:00 - דבייה

בכפר זה שמעבר לצומת, יש בנין לבן חדש, שנבנה על ידי הבנק הערבי לפיתוח, אשר עוסק בפיתוח כלכלי בכפרים שנפגעו על ידי גדר ההפרדה.

15:10 - שער אליהו

מכוניות ישראליות (בעלות לוחיות רישוי צהובות) ופלשתיניות (בעלי היתרים) ממתינים בתור ארוך. שוטרים (במדים כחולים) ואנשי משמר הגבול בודקים בתוך כלי הרכב והם דורשים מאחד מהם לחזור על עקבותיו.  מדובר בסמי-טריילר פלסטיני הנושא עליו משאית. ברגע שהדברים מתחילים לזוז, אנו מניחות שהכול יסתדר. זיפתו מחדש את כביש מס' 55, אך עדיין לא סימנו את קווי ההפרדה באמצעו. זמן רב לפני שהגענו לנביל אליאס נעצרת התנועה לחלוטין. משך זמן רב אין גם תנועה בכיוון השני ואז מתחילים לנוע ושוב נעצרים. לבסוף אנו מגיעות בקצב זוחל אל הכניסה לכפר ונוכחות לדעת שתור המכוניות הוא ללא סוף וכמעט איננו זז. אין צורך שנשאר בשביל להישאר בפקק תנועה. הצלחנו להסתובב ולחזור חזרה למקום ממנו יצאנו - כדי להגיע לפני כניסת החג.  כנראה שהמתנחלים הם אלה שיפיקו תועלת מהכביש החדש המשופר. 

15:45 - קלקליה

היום הוא יום של הפתעות. להפתעתנו, הכניסה לעיר פלסטינית זו מאוישת שוב על ידי שני חיילים, במקומם המסורתי. אנו מתקרבות אליהם, כשבכוונתנו לחזור על עקבותינו, לאחר שנשאל אותם " מה אין כבר מחסומים?"  החייל טוען "זה איננו 'מחסום' (בעברית)  זהו 'checkpoint' (באנגלית)".  לא משנה איך קוראים לזה - העובדה היא שהכיבוש חי וקיים ו'משתפר' כל הזמן.    

צופים

כל כלי הרכב, חוץ מאוטובוס של "אגד", נבדקים;  על המכונית שלנו מתבוננים בתמיהה (כאשר סמל מחסוםWATCH בחלון). 

16:00 אייל

הרבה פועלים חוזרים מהעבודה אבל התנועה זורמת, וכל אחד נכנס לבנין ויוצא ממנו תוך דקה.