אייל, יום א' 22.3.09, בוקר

כאשר הגענו בשעה 4:18 בבוקר, כבר המתינו מחוץ למעבר הגבול, בצד הישראלי, עשרות פועלים ומיניבוסים רבים (להערכתי 30-40). עפ"י קבוצת הבינלאומיים הצופה מדי שבוע בצד בפלסטיני של המעבר, המעבר נפתח בשעה 4:04 .  
בשעות 4:30-5:30 התחלקנו בינינו :

א.
מיקי: עמדתי בפתח בין בטונדות בצדה השני של דרך הביטחון, ממנו ניתן לצפות בתור של הולכי הרגל מעברה השני של הגדר. תור ארוך של פועלים השתרע  בשעה זאת עד לפאתי העיר קלקיליה. הפועלים עוברים דרך שער, מגיעים לקרוסלה צרה אחת  בלבד, שביל של כ-20 מטר ונבלעים לתוך המעבר .הקרוסלה נפתחת לפרק זמן קצר בו עוברים הפועלים ונעצרת .
להלן הספירה שבצעתי בין השעות הנ"ל:
4:36- 4:38: 19   פועלים, הפסקה בת 8 דקות.
4:46 - 4:50: 129 פועלים, הפסקה בת דקה.
4:51 - 4:55: 165 פועלים, הפסקה בת 12 דקות.
5:07 - 5:13: 239 פועלים, הפסקה בת 4 דקות.
5:17 -5:20 : 120 פועלים, הפסקה בת 7 דקות.
5:27 -5:30:  97  פועלים.         
          סה"כ  769 פועלים.
ממוצע לשעה: 850 פועלים. 

ב.
הגר: עמדתי בפתח היציאה מהמעבר בצד הישראלי, ספרתי את הולכי הרגל הפלסטינים שיצאו מהבדיקות במעבר במשך 30 דקות, בין השעות 4:32 -5:02. סה"כ ספרתי 375 עוברים. השקלול הממוצע לשעה כאן 750 פלסטינים.
במהלך מחצית השעה הזאת שמעתי שסורב מעברם של 5 אנשים (אם כי ייתכן שלא שמעתי את כל הסירובים מאחר ושמעתי רק כאלה שהחיילת הכריזה עליהם ברמקול בקריאה: מת"ק). סיבת הסירוב בדרך כלל היא שבבדיקת הזיהוי הביומטרית המחשב לא הצליח לקרוא את כף ידם. המסורבים המתינו משעת בוקר מוקדמת זו עד השעה 8:30 לפחות, שעת פתיחת המת"ק, והפסידו יום עבודה. 

ג. צפייה בפנים המעבר על פי הבינלאומיים שנכנסו לתור.
אחרי הקרוסלה היו פתוחים שני שרוולים, שבקצה של כל אחד מגנומטר אחד ואחריו 2 מחשבים. סה"כ 2 מגנומטרים ו-4 עמדות מחשבים .בפועל יש 8 עמדות מחשבים, ולפי עדויות הפלסטינים מעולם לא היו פתוחות יותר מארבע. הבינלאומיים דווחו  טלפונית בשעה 5:10  שאמנם 4 עמדות מחשבים היו פתוחות , אך הרביעית היתה מאוישת רק ע"י חיילת אחת שכנראה הייתה מתלמדת. גם הפלסטינים בחוץ התלוננו שרק שלושה מחשבים עובדים. הגר: בין השעה 05:00 - 05:30 בערך ערכתי תצפית בתוך המחסום עצמו ליד עמדות הבדיקה.
רוב הזמן פעלו ארבע עמדות, ומדי פעם פעלו רק שלוש עמדות למספר דקות. שלוש חיילות וחייל ישבו כל אחד בביתן בדיקה. העוברים מגיעים לעמדה, מניחים תעודת זהות במגש ליד החלון, מכניסים את כף היד ועל המסך של החייל/ת מופיע צילום של הנבדק ופרטיו. החיילת מאשרת במנוד ראש לנבדק להמשיך. רוב הנבדקים מדביקים את האישור לחלון כדי שהחיילת תראה. לפעמים החיילת מסמנת לנבדק במנוד ראש להמשיך, והוא יוצא מהבדיקה. בדקות שעמדתי וצפיתי, לא היו יותר מחמישה אנשים בכל תור. אם אין בעיות, הבדיקה עצמה אורכת כמה שניות. בכל זאת מספר האנשים שעברו במשך שעה, לפי המדידה של מחצית השעה הקודמת, הוא פחות מאלף. חיילות המ"צ  בעמדות הבדיקה היו בדרך כלל אדישות לנוכחותי ובעיקר משועממות, אחת אף
חייכה לעברי.  לעומתן, החיילים היו עוינים. אחד מהם ניגש אלי כאשר עמדתי ביציאה מהמחסום בגמר הבדיקות ורצה לדעת מה אני עושה שם. אותו חייל ראה אותי שוב, כאשר הסתובב על תקרת הזכוכית שמעל חדר הבדיקות, ודרש ממני בגסות לעזוב את המקום ממנו צפיתי על עמדות הבדיקה.  

שעה 5:30 -6:00: תור הפועלים השתרע לאורך כ-200-300 מטר. בסביבות השעה  5:35 נשבר התור כיוון שהפועלים, על סמך ניסיונם משבועות קודמים, החלו לרוץ לעבר השער כשהם נדחפים ונדחקים אליו, החלו לטפס אחד על השני ועל השער ולזרוק את החפצים אל עבר הקרוסלה. החל דוחק נוראי, כשכולם  מנסים לעבור ביחד.  2-3 אנשים נדחקו בתוך כנף הקרוסלה, שזזה לאט ובקושי, וכך גם מספר האנשים שהצליחו להיכנס עם כל פתיחה של הקרוסלה .
מאוחר יותר  דיווחו לנו פלסטינים שאחד הפועלים שבר את רגלו, והתברר שזו היתה רק מכה חזקה.
כשהגר ניגשה לצלם מעט קרוב יותר (אבל בלי לעלות על דרך הטשטוש) את המהומה בכניסה למחסום, הגיעו החיילים ודרשו מאיתנו לעזוב את המקום בטענה שזהו שטח צבאי סגור, וזאת ללא הצגת כל צו צבאי המורה על כך. ביקשנו לראות את המפקד, דותן, אך הוא דיבר איתנו בטלפון וגם הוא בגסות. החיילים העוינים איימו בהזמנת משטרה ובהחרמת המצלמה ונאלצנו לעזוב לעבר מגרש המכוניות.
כאשר התחלנו לצאת מהחנייה הגיע ג'יפ עם החיילים, עצרו אותנו ודרשו את תעודות הזהות. החיילים לא הסתפקו בהצצה לתעודות אלא לקחו אותן והסתלקו. בזבזנו כרבע שעה כדי לקבל את התעודות בחזרה ועזבנו את המחסום בלי שהשלמנו את התצפית.
 לפני שעזבנו הספקנו לשוחח עוד עם פועלים. אחד מהם, איש מבוגר יחסית, פירט חלק מהבעיות:
 1. בכל פעם שמביאים חיילים חדשים, הם מאוד לא יעילים עד שהם לומדים את התפקיד.
2.  נשים ממתינות באותו תור, ותוך כדי הלחץ והדחיפות אנשים צריכים להתאמץ ולפנות  להן מקום ולהגן על המרחב שלהן ממש בגופם. (אכן ראינו נשים שעברו בשעות הבוקר המוקדמות והן המתינו בנפרד מהגברים בצד החומה, מוסתרות מאחורי העשבייה (כנראה המתינו שיגיע המעסיק שיאסוף אותן).
3. אחרים סיפרו שפעמים רבות אלה שמגיעים בשעה 0530 אינם מספיקים לצאת בזמן, המעבידים אינם מחכים להם והם נאלצים לחזור על עקבותיהם. יום העבודה הלך. 

רוב האנשים המגיעים למחסום באים מקלקיליה והסביבה, היו כמה שהגיעו מג'נין (דרך טולכרם), ומסביבות שכם. מאוחר יותר, אחרי 06:00 כבר התחילו לצאת אנשים משכם, שאמרו כי המחסום בדיר שרף (החביות) נפתח רק בשעה 05:10, ואז אפשרו לכולם לעבור בבת אחת בלי בדיקה.  

שעה 6:30: אחרי שכבר עזבנו קיבלנו קריאה מהבינלאומיים, שג'יפ עם חיילים הגיע לאזור הקרוסלה, החיילים יצאו מהג'יפ והחלו לצעוק לעבר הפועלים שניסו לעבור בקרוסלה: ואחד – ואחד,  ודקה אחרי כן השליכו שני רימוני הלם לרגלי האנשים, שחצו שנייה קודם את הקרוסלה. בעקבות זאת האנשים כנראה נבהלו ונרתעו אחורה והסתדרו בשורה ארוכה .
התקשרנו למת"ק ונענינו בחיוב לגבי רימוני ההלם, כי כך צריך לנהוג במקרים בהם יש דוחק.  שאלתי את התורן בחמ"ל האם הוא יודע שהרימונים נזרקו לתוך הקהל והאם זה תקני, ונעניתי שהוא איננו חייל בט"ש (ביטחון שדה) ואין לו מושג לגבי תקינות המעשה. בררנו יותר מאוחר את הדבר עם עו"ד סמדר בן נתן שנדהמה לשמוע על סידור התור באמצעות רימוני הלם וביקשה לקבל את הדו"ח. (תזכורת: לפני כשבועיים נפגע אנושות  בחור מארה"ב בהפגנה בנעלין מפגיעה של התרמיל של רימון הלם, וכן גם פעילה של פרופיל חדש נפגעה בפניה מפגיעה של תרמיל רימון גז מדמיע בהפגנה באום אל פחם נגד צעדת מרזל ובן גביר) 

שעה 7:15 : הבינלאומיים הודיעו לנו שעזבו את המקום, אחרי שספרו כ-3500 פועלים שכבר עברו, ועוד כ-250 איש שהמתינו בתקווה להגיע לחנייה ולמצוא שם את המעבידים.כל זמן שהותנו שם לא היה במקום נציג מת"ק . ייתכן שנשלח לשם  רק בשעה 6:30 אחרי שדווחנו על הלחץ והדוחק בקרוסלות, אך לא הצלחנו לוודא שהוא אכן הגיע.
  מסקנות

1.      
2. אם בממוצע עוברים במחסום כ-3500 איש, אין שום אפשרות שכולם יספיקו לצאת ולהגיע לעבודה בזמן. לפי הספירה והחישוב שעשינו , כדי להעביר מספר כזה של אנשים נדרשות 4 שעות - האחרונים יצאו בשעה 0800 ובלי ספק יפסידו את יום עבודתם. שלא לדבר על כך שאלו שיצאו מוקדם יותר ודאי נתקעים בפקקים בכניסות לגוש דן. מכאן שרק אלו שיוצאים לפני השעה 6:00, מצליחים להגיע בזמן לעבודתם. זה מסביר את הייאוש של הפועלים שעומד מאחורי הלחץ והדוחק וכל שאר התופעות של קוצר רוח וכעס בתורים אחרי השעה חמש וחצי.
3.       יש צורך לאייש מספר כפול של עמדות כדי שכל העובדים יספיקו לצאת עד השעה 06:00.
4.       צריך לאפשר כמה מסלולי כניסה למחסום. אי אפשר לצפות שמאות אנשים המגיעים בבת אחת ישמרו על תור מסודר, כאשר לחמם תלוי בקצב שבו הם יתקדמו בתור.
5.       חיוני להקצות תור נפרד לנשים וגם אזור המתנה נפרד.
6.       היד הקלה על ההדק (רימוני הלם) של החיילים הופכת את השהות במחסום לאזור כמו מלחמתי. אין לסלוח ואין לסבול לצבא שמאפשר לחייליו להשתמש ברימוני הלם לסידור התור, במצב ששום סכנה מוחשית אינה נשקפת לאף אחד מהם.
7.       מראות הדוחק והדחיפות לעבר הקרוסלות אינם נעימים לעין, אך חשוב מזה הוא להבין את הייאוש והתסכול שעומדים מאחורי ההתנהגות הזו. מי שלא יספיק לצאת עד השעה 6:30, הפסיד יום עבודה. כל יום עבודה שהלך לאיבוד משאיר בידי העובד, שקיבל אישור מעבר לחצי שנה, מעט ימים להתפרנס. אם בתקופה הזאת יש גם סגר בגלל חגים בישראל, ואם חידוש רישיון המעבר לוקח מספר ימים – מספר ימי העבודה בפועל שבהם יכול העובד להשתכר אינו כה גדול.
8.            היעדר תחבורה ציבורית, היעדר תאורה סבירה מחוץ לאולם הבדיקות, היעדר סככת המתנה, חדרי
        שירותים,מקומות ישיבה - כפי שקיימים במעברי גבול אחרים של מדינת ישראל, מוכיחים שלגבי
        הצבא זה לא מעבר גבול אלא עוד מחסום מהסוג שאנו פוגשים בתוך השטחים. שום נימוק בטחוני
        אינו יכול להצדיק יחס כה משפיל ובזוי לאנשים, שישראל מרוויחה הרבה מעבודתם. והרי כל האנשים      העוברים במחסום נבדקו ואושרו בידי השב"כ, עברו שבעה מדורי גיהינום ביורוקראטי, ועוברים שניים
        שלושה מחסומים לפני מחסום אייל.  "מעבר הגבול" הזה מבייש גם אם שוכחים לשנייה את הכיבוש.