עזון - בשנה האחרונה נהרגו 3 צעירים שלא היו חמושים ולא סיכנו איש
נכנסות לביקור קצר אצל ע' במשתלה, שאין בה בכלל קונים. ע' אומר שהיו לפני ראש השנה. אני מקווה שימשיכו לבוא לאיש הנעים הזה.
משמאל אנחנו רואות את תנופת הבנייה בצופים. עוד מעט יגיעו ממש לנבי אליאס...
נוסעות לפגוש את ידידינו ז' מעזון ולמסור לו חבילות בגדים וצעצועים. ז' אוסר עלינו להיכנס לעיירה, מחמת הכעס של התושבים על כל מכונית בעלת מספר צהוב. פעם זה היה אחרת: היינו נכנסות ומבקרות את ז' בביתו, קונות פיתות ומבקרות בבלדיה.
בימים אלה צעירי העיירה זורקים אבנים גם לעבר מכוניות החולפות בכביש, ומיד העיירה כולה כלואה מאחורי מחסום ברזל עם זרוע צהובה. למרות שהתושבים חיים תמיד בפחד מפני כוחות הביטחון, הם ממשיכים להשתתף בהפגנות נגד החיילים שצרים על העיירה.
בשנה האחרונה נהרגו 3 צעירים שלא היו חמושים ולא סיכנו איש. חייל היורה בצעיר פלסטיני בטוח שהוא ממלא תפקידו. כנראה אלה הן ההוראות. לעתים חיילים יורים מתוך ג'יפ ממוגן, הורגים וממשיכים בנסיעתם כאילו כלום לא קרה במשך פעילות להגנת צירים. אין טעם לפנות לדובר צהל. התשובות שמקבלים ממנו תמיד מרגיזות: ירו לעבר חשוד שהשליך לעברם מטען. נסיבות מותו בבירור.
אנחנו נפגשות עם ידידנו ז' ואשתו בעזבת טאביב. הוא מספר שאחרי טיפול בבית חולים "הדסה" מצבו השתפר מעט. הוא יחזור לפרופ' בעוד כחודשיים. הוא לא עובד, ושלושת ילדיו מנועים ואין טעם להגיש עבורם בקשה מכיון שהם מתחת לגיל 27 ואינם נשואים. המשפחה זקוקה נואשות לעזרה.
משם נסענו לבורין. מוסטפא תאם עם דוחא שנבוא אליה, ואחר כך תהיה לנו פגישה בבלדיה ב11.00. אבל כמו בפעם הקודמת, דוחא לא היתה בבית ולא היה איש בבלדייה. מסתבר שהגענו ביום הולדתו של הנביא, והרשות הפלסטינית הכריזה על יום חופש ולקחה את כל מי שרצה לטיול בירושלים. גם דוחא וגם עובדי הבלדייה. רק שכחו להודיע לנו. זה קורה כבר בפעם השנייה.
משם נסענו למדאמא. נכנסנו לחנות מכולת שהיא גם קצביה. מוסטפא הכיר את הבעלים הקודמים, אבל אלה התחלפו. גם החדשים היו ידידותיים. סיפרו על מעשי ההתעללות של המתנחלים. אמרו שהם לא נכנסים לתוך הכפר, אלא פוגעים רק בבתים הקיצוניים. שם הם שוברים חלונות ודלתות. ראינו שכל החלונות סביבנו מוגנים בסורגים צפופים, נגד אבנים.
היו ילדים בחנות, כי זה כאמור יום חופש. שאלתי אותם מה הם עושים בחופשה. הם משחקים כדורגל. הם לא אוהבים את בית ספר, רק את המשחקים. ילדים הם בכל מקום אותו דבר, רק איך הם יגדלו?
אחד הלקוחות בחנות סיפר שלקחו לו 50 דונם אדמה שהיא שלו כחוק, ויש לו מסמכים המעידים על כך. המתנחלים עקרו את עצי הזית שהיו שם ושתלו גפנים. הוא לקח עורך דין מקומי ותבע אותם, אבל בינתיים שום דבר לא זז. הצענו לו לקחת עורך דין ישראלי שמתמחה בנושאים אלה, אבל הוא מפחד שעו"ד ישראלי ירמה אותו ויעמוד לצד המתנחלים. כל מה שאמרנו לו לא עזר. שושי נתנה כרטיס של המוקד להגנת הפרט, עם שמות וטלפונים, עובדים שם עורכי דין חלקם פלסטינים. כך שקל לתקשר, למקרה שיתחרט.
חזרה נסענו דרך חווארה. רק בשבתות העיירה מלאה בישראלים. כנראה שהתפוגג הפחד ששרר שם אחרי הרצח המתועב של האב והבן. אחד מבעלי העסקים סיפר לנו שמתנחלים מיצהר באים אליו לתקן את הרכבים. יש לו חבר ביצהר שמודיע לו מתי מתכוונים לעשות בלגן. ככה זה מאחורי הקלעים.
הכביש עוקף חווארה ממשיך להיבנות בקצב מסחרר. הלואי בתל אביב קצב כזה.
בכל מקום יש עמדות מאוישות בחיילים, המון חיילים בתוך חווארה, ובכל צומת ישנם חיילים נוספים-בצומת סרה, בכניסה לבורין, בביתא, בצומת תפוח , בכניסה לאריאל ועוד ועוד.
כמה צבא נחוץ בשביל לשמור על המתנחלים?