בקעת הירדן, הצבא הורס ומתעלל. התושבים חסרי אונים

צופות: 
נורית פופר , דפנה בנאי ושני מתנדבים יוסי ועומרי
27/10/2016
|
בוקר

עוד פרק במסכת ההתעללות של חיילי צה"ל בתושבי בקעת הירדן; מאיימים, הורסים, פוגעים ברכוש יקר, ואפילו גונבים טלפון מילד קטן; תחילה מכחישים ולבסוף מחזירים רק לאחר התערבותנו; הלכה הבושה

בשמונה בבוקר קיבלנו טלפון שתושבי אל חֶמה התכבדו בביקור של הצבא, שציווה עליהם להרוס תוך שעתיים את האוהל היחיד שנותר עומד ("אוהל הנשים" ) ואת הסוכך הלבן, שנבנה משאריות של אוהל הצלב האדום. אם לא - הצבא יבוא ויהרוס.

גייסנו שני פעילים של תעאיוש ויצאנו מייד לבקעת הירדן. באמצע הדרך קיבלנו הודעה נוספת: בין ההתנחלויות גיתית למכורה מתקיים אימון צבאי, באותו מקום שהחיילים התאמנו לפני כ-10 ימים וירו על מאהל של משפחה, קרעו בירי את האוהל, חוררו מזרנים והגרוע מכל - ניקבו את מכלית המים שלהם. נסענו קודם כל אליהם.

בצל עץ לצד שביל עפר, כ-30 מ' מכביש אלון ישבה אותה המשפחה, שני גברים וילד כבן 12. בצל עץ נוסף הצטופפו הכבשים. מראה מכמיר לב. על ענפי העץ תלויות שקיות ובהן מעט מצרכים (פיתות, ירקות). סופר לנו שהחיילים באו בחמש בבוקר, הבהילו את הילד, הורו להם להתפנות. למה? אימון צבאי. לא קיבלו צו קודם. ככה, ללא התראה, עם שחר. הילד ניסה לצלם בטלפון הנייד והחיילים החרימו לו את המכשיר. "אולי תוכלו להחזיר לנו אותו?"

בהמשך השביל מצאנו קבוצת חיילים (בערך 30) מתארגנים  לשהות של לילה אחד לפחות. שקי שינה וציוד רב.  ניגשנו למי שטען שהוא המפקד, קצין בלונדיני, והוא אמר שמתקיים אימון שיארך יומיים; את הפלסטינים הם פינו מהמאהל שלהם "לביטחונם". הוא לא יודע על שום טלפון שנלקח, ובכלל, הוא הגיע רק עכשיו ולא יודע מכלום. עוד אנו מדברים הגיע אוטובוס וממנו ירדו עוד 30-40 חיילים. הקצין אמר שיברר. קצין אחר החליט שאסור לדבר איתנו והיה מאוד עוין. חזרנו אל המשפחה והודענו להם להתכונן לכך שיומיים לא יאפשרו להם לחזור למאהל.
הילד תיאר את מי שלקח את הטלפון: "יש לו שערות צהובות!" ובכן זה אותו קצין שאמר לנו שהגיע רק עכשיו ולא יודע מכלום, הוא גם זיהה את הקצין בתמונה שצילמנו. איך שתרבות השקר הפכה כבר להרגל אצל החיילים!!

צילצלנו למת"ק, סיפרנו לקצין דולב מה שקורה בשטח והתלוננו על גניבת טלפון. הקצין אמר שהוא יברר, אבל שאין שום אימון צבאי, אין חיילים באזור ולא לקחו שום טלפון. הכל פרי דמיוננו. מכיוון שיש בידנו תמונות הוא ביקש לא לפרסמן. אמרתי שאם יחזירו לילד את הטלפון תוך שעה , נשקול לא לפרסם. התחיל מקח וממכר.

נסענו לאל חמה ובדרכנו חזרה משם הגענו שוב אל המשפחה הנ"ל. הם כבר לא היו מתחת לעץ. הצבא נעלם. מצאנו אותם במתחם המאהל שלהם עם הכבשים. לדבריהם, אחרי הצהריים בשעה שתיים החיילים עזבו את המקום. המפקד עבר במכוניתו והשליך לעברם את הטלפון תוך כדי נסיעה. התברר שהחיילים מחקו את כרטיס הסים. שמחנו שהאנשים חזרו ל"ביתם" והעיקר שהטלפון חזר לבעליו.
התחיל גשם. ומסביב אין אוהל ואין מחסה לא לאנשים ולא לצאן. הכל נקרע ונהרס באימון הקודם ועדיין לא הספיקו להתארגן. שני מבוגרים וילד נותרו ללא מחסה.

המשפחה המפונה מתחת לעץ 27.10.16.jpg
מגורשים מביתם, תופסים מחסה מתחת לעץ
צילום  נורית פופר
מיכלית המים המחוררת.jpg
עכשיו איך יביאו מיםinfo-icon? מיכלית המים של הרועים מנוקבת מאש צה"לית
צילום גיא הירשפלד תעיוש
באין מחסה ישנים תחת כיפת השמיים.jpg
מלון מיליון כוכבים - באין מחסה ישנים תחת כיפת השמים
צילום גיא הירשפלד תעיוש
מה שהי ה אוהל המשפחה עם ספת השינה.jpg
מה שנשאר מאוהל המשפחה - צילום גיא הירשפלד
הציוד ללינת לילה של החיילים.jpg
החיילים מתארגנים עם ציוד לשהייה בשטח - צילום נורית פופר

לאל חמה כאמור הגענו בשעות הצהריים ונשארנו עד השע שש. הצבא לא הגיע. ביקרנו במאהל הפנימי יותר, של אבו האני, שאותו הצבא לא הרס. דיברנו עם הנשים. על גבעה כ-30 מטר מעל ראשם הקימו מתנחלים מאחז פיראטי והם אחוזי חרדה משכניהם, שעוברים דרכם כל הזמן.  לא נותר להם איפה לרעות: מצד צפון שטח אש, מצד דרום המתנחלים. כרגע הצאן חי על "אלף" חציר שהם קונים בהרבה כסף (1000 ₪ על מזון ליום).

פגשנו גם שתיים, אם ובת (12), שמתגוררות אומנם בעין אל בידה הסמוכה, אך עדר הפרות הקטן שלהן נמצא פה במכלאה מכיוון שבעין אל בידה הצפיפות אינה מאפשרת החזקת עדר פרות. הן היו רוצות לבנות פה אוהל לעצמן ולבעל, אך לא יעשו זאת מפחד ההריסה.

מאוחר יותר אכלנו עם אבו רסמה ארוחה צמחונית ותוך כדי הוא סיפר לנו שלפני 1967 היו במקום, יותר קרוב לכביש, מבני אבן. ב67 או ב 68 בא הצבא והרס אותם. למה? הוא לא יודע. לא הראו להם צו. הם כל כך פחדו שכל אחד התחפר עמוק יותר באדמה עד יעבור זעם. אלה דבריו. גיא ברר עם "במקום" ואכן יש תצלומי אוויר מהימים האלה ובהם רואים בתי אבן קרוב לכביש. אבו רסמה סיפר שגם במקחול היו בתי אבן, מזרחית ליישוב של היום. אחרי שהורסים את בתי האבן התושבים, מהפחד, לא בונים חדשים ואז  הכובשים אומרים "נוודים".

ההתנחלות גדלה והולכת. ראינו מרחוק, לא עלינו לשם. התחיל לרדת גשם ואנחנו עזרנו לבניו של אבו רסמה לכסות בברזנט את הדיר של הטלאים. המחסה רק לטלאים, את השאר לא העזרו לכסות מהפחד שזה יביא עליהם את הצבא.

 

תיאור מחסום