לובאן א-שרקייה

לובאן א-שרקייה: כמו בעבר, הלכנו ישר לחברה שלנו, אמנה, במינימרקט שלה. הפגישה, אחרי הפסקה ארוכה בגלל הקורונה, הייתה מרגשת. התחבקנו אחת עם השנייה. היה מקסים להיפגש שוב.
נושאים שעלו בשיחה -

הבעיה הראשונה: היא דיברה תחילה על הבעיות שיש לתלמידי בית הספר. בית הספר התיכון נמצא על הכביש הראשי (כביש 60) שמעבר לכביש מהכפר. אבל צה"ל לא מאפשר לנערים לצאת לכביש, ולכן הם צריכים ללכת דרך ארוכה. הסיבה לכך היא שהכביש החדש נסלל עבור המתנחלים. יש מחסום כל יום משעה 6:00 בבוקר. בשעות אחר הצהריים והערב נבדק כל פועל שחוזר הביתה לכפר.
היא סיפרה לנו על ילד בן 14 שיש לו בעיות פסיכולוגיות. שני חיילים התמקמו מאחורי ביתו. כשהם ראו אותו הייתה לו אבן ביד. הוא לא עשה שום דבר רע, אבל הם עצרו אותו והוא היה בכלא הרבה זמן. עשרה ימים לפני הביקור שלנו הוא חזר הביתה. אמנה הצטערה עליו מאוד. "הוא לא ילד רגיל", אמרה.
שאלנו על בעיות באספקת המים ובחשמל. לדבריה, אין בעיות של ממש באזורים אלה.
המתנחלים הישראלים השכנים לכפר לא עשו להם בעיות בזמן האחרון. הבעיות האמיתיות מגיעות מצה"ל. לגברים רבים יש היתרי עבודה בישראל, אך בעלה של אמנה לא קיבל היתר שוב ושוב, אף שלא ניתנה לו כל סיבה. הוא מעולם לא הואשם בפשע או אפילו בעבירה כלשהי.
אמנה הגישה לנו משקה יוגורט תוצרת פלסטין. הסתובבנו במינימרקט וקנינו כמה דברים. נהנינו מאוד מביקורנו אצל אמנה והיא הפצירה בנו לבוא שוב בקרוב.