בית לחם (300)

4-6 בבוקר
בהגיענו בשעה 4 לפנות בוקר, המחסום כבר מלא ודחוס. גברים מטפסים על סורגי הפלה והתור כבר מגיע עד למגרש החנייה. אנחנו שומעות שהתור ההומניטרי סגור ושהחיילים הנוכחים במקום מתעלמים מהנשים המעטות המנסות לעבור. אנחנו עוברות לתור היציאה – שפעל כתור ההומניטרי במשך מספר שנים – ורואות קבוצה גדולה של ממתינים. אנחנו קוראות לחייל ולשומר החברה הפרטית לפתוח את השער לנשים הממתינות שם, אבל הם מתעלמים מאתנו. אחת הנשים מנסה להסב את תשומת לבם על ידי נקישת המפתחות שלה בשער הפלדה. בתגובה, השומר מחברת האבטחה הפרטית מגיע עד לשער ומצביע בכעס כשהוא מאיים עליה ועלינו. כשאנחנו שוב מבקשות ממנו לדבר אתנו, לפתוח את השער, הוא מפנה לנו את הגב ומתרחק. הוא לא אמר מלה. אחרי שהתקשרנו למוקד ההומניטרי מספר פעמים, נאמר לנו שהתור ההומניטרי ייפתח בשעה 5:30 ואין מה לעשות.

האווירה הכאוטית יוצרת בהלה רבה וייאוש. אנשים פונים אלינו לעזרה, אבל אנחנו מסבירות שכבר ניסינו כל מה שביכולתנו ואין עוד מה לעשות. בשעה 5:30 קצין מגיע ואכן מרשה לנשים לעבור. לאחר מכן, הוא פותח את שער התור ההומניטרי לסירוגין (לא את הקרוסלה אלא את השער הממוקם לידה( או את הפתח לתור המרכזי )שוב, לא את הקרוסלה עצמה אלא את הפתח הסמוך לה). בעוד שפירוש הדבר הוא שקבוצה גדולה של אנשים יכולה לעבור במהירות, התור לא זז עוד למשך כ-15-20 דקות עד שהשער נפתח שוב. הדבר יוצר לחץ רב בתור, והממתינים נדחקים כנגד סורגי הפלדה והדפנות.

בעזבנו בשעה 6:30, התור ההומניטרי פועל כנדרש, ונשים וזקנים מורשים לעבור. גברים רבים עדיין ממתינים בתור המרכזי. בגלל הדוחק, לא הצלחנו להיכנס למבנה המרכזי ויכולנו רק לעקוב אחר הפעלת המחסום מהצד של בית לחם. את זמן ההמתנה קשה היה לאמוד, אבל הוא לבטח ארך לפחות שעה עד שלפלסטינים ניתן היה להיכנס למבנה המרכזי, ושם כמובן היו צפויים להם תורים נוספים.