מחסום בית לחם, הצד הפלסטיני - יום השישי הרביעי של רמדאן

מחסום 300 – הצד הפלסטיני, יום ששי רביעי ברמדאן

משעות הבוקר המוקדמות צפיתי ממרפסת ביתי בהרבה מאד אוטובוסים בדרכם למסגד. שעון החורף הנוהג עדיין בשטחים הכבושים מאפשר הגעה מאוחרת יותר לצפייה במחסום. כמו בשבועות האחרונים וכמו שהיה "מאז ומעולם" מתפללי קבר רחל עוברים את מחסום מג"ב ביעף ואילו אנו נאלצנו לחנות במרחק ניכר מהמחסום. בעודנו צועדות למחסום עברו על פנינו בזה אחר זה האוטובוסים עמוסים במתפללים.

עברנו לצד הפלסטיני ואיש לא התעניין בנו. לעומת הריקנות של השבוע שעבר הייתה היום תנועה רבה של מתפללים.  "צבא פרעה ומרכבותיו" היה נוכח בהמוניו – מכל חלקי הצבא. המעבר היה מהיר – כמובן לאלה שאפשרו מעבר. חלק מהמעוכבים נשלחו ישירות בחזרה לבית לחם – בעיקר צעירים מאד ואלה השוכנים לתפארת הכיבוש ברשימות השחורות. שמנו לב שחלק מהמעוכבים הופנו שמאלה לדרך שהייתה חסומה בפעם הקודמת שצפינו במקום. הלכנו לרחרח ולא ראינו דבר. מאוחר יותר התבררה התעלומה. שורה של גברים צעירים כאשר כל אחד מהם מחזיק בכתף של ההולך לפניו – ממש כמו שראינו בתמונות מהולכת עבדים - מלווה בחיילים חמושים מכף רגל עד ראש  - הופיעו מהשטח שלא יכולנו לראות ממקום עומדנו. הם הועברו דרך שער הברזל שבחומת הרשע אל "הג'ורה" שאותה ראינו כבר בעבר. שם ישבו כמה שעות עד שמי שמחליט יחליט לגרשם בחזרה לבית לחם. לא תפילה ולא בטיח ... ככה יעשה לאנשים שחופש הדת מהם והלאה.

אחרי כשעה החלטנו לעזוב. עברנו דרך המחסום. חלק עברו רק בעזרת הכרטיס המגנטי ואחרים הציגו גם תעודת זהות. מסביב המון חיילים ושוטרים.  שוב ראינו את המודעות הגדולות של משרד התיירות. הפעם נוספה סיסמא: רק 20 דקות מכאן – 20 הדקות הארוכות ביותר בעולם....

הצטרפנו להולכים בדרכם לאוטובוסים. החלטנו לעקוף – כפי שאפשרו לנו בפעם הקודמת, אך מג"בניקית חמודה עצרה אותנו. הסברנו מי אנחנו – אבל המפקדת שלה לא הסכימה שנעבור שם. עוד אנחנו מחכות לפסק הדין של המפקדת עצרה מכונית ובה שני גברים ואשה. קול בקע מהמכונית – "בואו ניתן לכן טרמפ למכונית". עלינו למכונית וגילינו כי "המושיע" שלנו הוא אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, שהכרנו עוד מעלילות חברון. מחסוםווטש מוכרת לו – כמובן. הדרומיות "דאגו" לכך כמיטב יכולתן. בפיו "הכל עובר חלק וטוב" – ואכן אם מתעלמים משאלה קטנה של חופש הפולחן וזכויות אדם בסיסיות, הכל אכן יותר "חלק" מבעבר. כאשר ציינו את חופש הפולחן שמענו כי "גם אני לא יכול להתפלל בבית כנסת בארץ אחרת – למשל בעמאן". לא היה זמן להגיב כי הגענו למכונית שלנו. "תודה על הטרמפ" "שלום ולהתראות". נפלאות דרכי הכיבוש.

בהודעות משרד החוץ וההסברה בטח יכתבו שאנו רחמנים בני רחמנים ומוסריים ללא גבול – נתנו לפלסטינים להתפלל במקום הקדוש – על איך ובאיזה תנאים שכחנו לספר!