חבלה

צופות: 
רותי כץ, חנה אבירם
13/09/2016
|
בוקר

אין כמו מחסום חבלה להנכיח את הפרדוכס/האבסורד, הבנאליות הביורוקרטית והעוול של הכיבוש. זהו מחסום שעצם קיומו מאשר את הכרתו של הכובש בכך שהאדמות, הקרקעות והעסקים משני צדדיו הם בבעלות של פלסטינים. ועל אף הכרת הכובש בעובדות אלה, הפלסטינים נדרשים לציית לאישורים ולהרשאות כדי לממש את בעלותם ואת היותם בני המקום.

עדיין עיד אל אדחה והדבר ניכר במספר מצומצם יחסית של פלסטינים המגיעים טיפין טיפין והעוברים מ- ואל חבלה.

ב-6:50 מגיעה משפחה הכוללת גבר, שתי נשים וארבעה ילדים צעירים מאד. הם לבושים בגדי חג, מצוידים בצידנית ובתיקים. התיקים מונחים על העפר ונבדקים. הנשים ניגשות לביתן הבידוק ולאחר זמן קצר חוזרות. הגבר הולך אל הביתן. הנשים והילדים יוצאים לכיוון המשתלות ומתיישבים בסככה הסמוכה למשאבת המים. יושבים ויושבים, ויושבים....אבי המשפחה  לא נראה באופק....

ב-7:30 המחסום נסגר. החיילים נוסעים. שאלנו את נשות המשפחה לאן פניהן מועדות. 'לשטח' הייתה התשובה. ואיפה הגבר שאיתן? אהה, הוא יש לו אישור לצאת ממחסום 'מעבר אליהו' אז, הוא חזר דרך הכפר חבלה; צריך לחצות את קלקיליה על מנת להגיע למחסום הנ"ל, לעבור אותו, להגיע מכיוון המשתלות למחסום חבלה ומשם לאסוף את המשפחה. מי יודעת כמה זמן המשפחה עוד המתינה לבואו?!