קדום. טארק יצא מביתו לכיוון מכון הכושר, ובדרך ירו עליו צלפים
יצאנו במטרה לבקר בכפר קדום, כי מזמן לא ביקרנו את ידידנו ס., ושמענו שהמצב בכפר קשה.
נכנסנו לעומאר, למשתלה. המקום ריק. אין קונים. עומאר מספר שהחיילים במחסום יום אחד בסדר, למחרת לא כל כך. לכן הוא עובר דרך מחסום אליהו, לוקח יותר זמן, אבל לא מציקים לו סתם.
בדרך ראינו חיילים בכל צומת. רחמי נכמרו עליהם, הם כל כך צעירים, ולבושים בכל ה"תחפושת" בחום הנורא הזה..וצריכים להיות השוטרים של הכיבוש. ודאי לא על זה חלמו כשהתגייסו לצהל.
ס. פוגש אותנו במוסך שלו, ונוסע אתנו לביתו של טארק, הנער שחיילים ירו בו בראש והוא איבד עין. דודו אומר שהחיילים יורים עכשו בעיקר בצעירים. טארק בן 15. לדבריו, הוא בכלל לא היה בהפגנה, הוא יצא מביתו לכיוון מכון הכושר, ובדרך ירו עליו צלפים שישבו בבית שעל הגבעה. החיילים ממוקמים עכשו בכל הבתים שסביב הכפר, בעיקר אלה שעדיין לא מיושבים, וצופים על כל הדרכים בכפר.
קצת הסטוריה:
כפר קדום הוא יישוב עתיק, הנמצא 13 ק"מ משכם.
לפי ממצאים ארכיאולוגיים בכפר התגלו ממצאים מתקופות הברזל, הברונזה, ההלניסטית והעותומנית.
בני היישוב הקדום עסקו בחקלאות, בעיקר בגידול זיתים לשמן.
בשנת 1976 פעילי גוש אמונים העמידו קרוונים והחלו בהכשרת 200 דונם, ללא אישור. כשבגין עלה לשלטון אישרה הממשלה להקים את קדומים, על אדמת כפר קדום.
4500 דונם הופקעו מהתושבים ול 11,000 דונם נוספים התושבים אינם מורשים להיכנס בלי אישור מצה"ל. וכך תנאי המחיה שלהם הורעו.
בשנת 2003 חסם צה"ל את הדרך המוליכה מהכפר לעיר שכם, זאת בשל התנגדות תושבי התנחלות קדומים לכביש שיעבור בקירבה מסוימת לבתיהם, כשהבתים נבנו רק כמה שנים קודם לכן, בעוד הדרך היתה שם כ 400 שנה. בעקבות מהלך זה הדרך מהכפר לשכם התארכה מ-15 דקות ל-40 דקות.
החל מיולי 2011 החלו בכפר הפגנות שבועיות כל שישי שבת, בתביעה לפתיחת הדרך. ההפגנות יוצאות ממרכז הכפר לכיוון קדומים וכדי למנוע זאת משתמש הצבא בכל האמצעים לפיזור הפגנות כולל כדורים חיים. במהלך השנים הללו נפגעו בכפר 165 תושבים. צעיר אחד שנורה בראשו שוכב בבית חולים משותק בכל גופו, רק ליבו עוד פועם. נער אחר נותר נכה לאחר שחיילים ירו בו לפני מספר שנים כששיחק בקרבת הגדר, שהיא גם הגדר של ביתו.
ועכשו טארק. נער שקט ועדין. אינו מתלונן, אינו משדר כעס, יושב כאילו קיבל עליו את הדין. שני אחיו מצטרפים אלינו. אחד מהם מביא את בנו התינוק מלא השמחה, שמדבר אתנו בג'יבריש. אני חושבת: מה יהיה עתידו של התינוק הזה?
הדוד מספר שכאשר חזרו הביתה מבית החולים בשכם, שאל אחד החיילים במחסום ממה נפצע טארק. הדוד אמר שהוא נפל. אבל החייל הבין שכך לא נפצעים מנפילה אלא מירי. לאחר ששמע על הטיפול בבית החולים בשכם, הציע להם לפנות לבומה. מענין, נכון?
נפרדנו בצער ובכאב לב מהמשפחה החמה והנעימה הזאת.
נסענו לבורין. דוחא הבטיחה שהיא תקבע לנו פגישה עם ראש המג'לס, אבל כשהגענו התברר שכולם נסעו לשכם.
כשבאים בלי לקבוע- זה לא מנומס. כשקובעים, הם מתעלמים מהביקור. חזרנו הביתה.