מחנה פליטים קלנדיה (ירושלים), 56 שנים של כיבוש

56 שנים של כיבוש, 56 שנים בהן מיליוני בני אדם לא ידעו יום חירות אחד בחייהם.

הסמיכות שבין המחסום האימתני למחנה הפליטים קלנדיה ולחומת האפרטהייד הוא תמונת מראה לכיבוש ולמהותו.

אפשר ללמוד פה על מערכת היחסים שבין השולט לנשלט, על העליונות היהודית, על שלטון טרור ועל בני האדם הכורעים תחת מגף דורסני שעל צווארם.

באתי אל גבעת המחאות, גבעה שידעה ימים של אש ועשן, שממנה יצאו ילדים ונערים למחות נגד סמלי הכיבוש, שממנה היו ממטירים אבנים ובקבוקי תבערה, שממנה גלגלו צמיגים בוערים לעבר המגדל שבפאתי המחסום ושבתגובה נורו לעברם ממיטב נשקו של הצבא.

לא אחד ולא שניים נרצחו בנתיב המוביל מראש הגבעה, מדרונותיה ובסמטאות שמולה.

מול זיכרונות העבר ניצבת הגבעה והיא עצובה ושוממה ומוכיחה עד כמה חדר הכיבוש אל מתחת לעורם של הנשלטים שכל מבוקשם זה לעבור את היום ללא פגע, להרוויח את המעט הנדרש כדי להביא מזון לפי הילדים, לנעול בערב את דלת הבית ולקוות שהלילה יעבור בלי שכוחות הצבא יפרצו ויחטפו מי מבני המשפחה, שיוכלו ללכת למחרת ובימים הבאים מבלי שכדור ישיגם.

מהגבעה פניתי לעבר מחנה הפליטים ולסמטאות מהן היו מגיחים לוחמי חירות עמם כשידם הצעירה הייתה מאוגרפת סביב אבנים ופניהם לעבר סמלי השלטון וגם הם ריקים מאנשי מחאה ומזעם, ומה שנשאר זה האין, האין מחאות ואין הפגנות ונורא מכל – אין אופק ואין תקווה. רק אפור ושוחק ורודה.

למה בודקים את מי שעובר מירושלים לגדה המערבית? אני שעוברת בין הכאן לשם ומעולם לא נבדקתי כשעברתי לשטחי הגדה, יודעת שזה לא הביטחון שבגללו מתעללים כך בחולים, שזו הפגנת שליטה בכל פסיק של חיי הנתינים.

וכך ולכן, ביום הזה נוכח כל אלו, גאה בי עצב וזכרתי את שכתב פרימו לוי:

•  "זו הייתה אותה בושה המוכרת לנו היטב, זו ששטפה אותנו... כל אימת שנאלצנו להיות עדים למעשה עוול או להרכין ראש בפניו" (ההפשרה עמ' 10).

ולפני שעזבתי את המקום על מורכבותו חייך אלי מוחמד לבית תמימי.