בקעת הירדן: היכן שדורכים חיילים לא גדל עשב

עלי בַּנִי עודה היה פצצת זעם. הוא עמד ליד ביתו בראס אל אחמר וזעק זעקה מרה, ידיו התנפנפו לכל הכיוונים,  פניו אדומים ועיניו יצאו מחוריהן. נרתענו לאחור. התחושה היתה שאם היה לו חומר נפץ הוא היה מפוצץ את עצמו ואותנו. כל עמק הבַּקע שמע את צעקותיו.
נרתענו לאחור. חשבנו, איך אנחנו בורחים משם? מעולם לא ראינו כזה זעם.

לאט לאט התחלנו להבין מתוך צעקותיו מה הסיפור.
לפני שלושה שבועות 9.10.2016 לפנות בוקר עלו הבולדוזרים של צה"ל והחריבו את כל רכושו – הבית (האוהל) הדיר, מחסן התבואה, ואפילו את בית השימוש.  הוא ותשעת ילדיו ישנו תחת כיפת השמיים וביום חיפשו מה שנשאר מחפציהם מתוך גל ההריסות. חיים שלמים נקברו שם.
ארגונים הומניטריים תרמו איזה אוהל אחרי שבוע, ועלי השקיע את שארית חסכונותיו ביריעות צל בש/ביל הצאן, בעיקר בשביל הטלאים שרק אתמול נולדו. רבים מהם לא שרדו את השמש היוקדת ביום והקור בלילה.

והנה, בחמש בבוקר  ביום שני 31.10, הוא וילדיו ישנים, שוב הגיע החיילים חמושים ורכובים על ג'יפים. הפעם החרימו את הטרקטור. "כניסה לשטח אש" כתוב בדף המקומט שהוא מחזיק בידיו המתנפנפות ללא שליטה. "מה כניסה? איזה כניסה?" הוא צועק. "ישַנו! גם הטרקטור ישַן. אני גר פה, אני נולדתי פה, אבא שלי נולד פה, סבא שלי נולד פה!  זה הבית שלי."
"אני מסמר שתקוע עמוק באדמה!"  הוא קורא.
ועכשיו מה? "הטרקטור זה הידיים והרגליים שלי! אין לי מים. ישראל לא נותנת לי להוציא מים מהאדמה. איך אביא עכשיו מים לילדים שלי? לכבשים שלי? שימותו?" רותח עלי. "איך אביא להם אלף (חציר)? בלי טרקטור לא יכול לחיות!

ואם לא די בכך, למחרת ביום שלישי גירש הצבא את עלי וילדיו מהאוהל למשך הלילה כדי להתאמן. איפה ישנתם? שאלתי את הבן בן ה-12. הוא מצביע: "בעמק, שם מתחת לשמים." 

דווקא פה, באזור צפוף האוכלוסייה של ראס אל אחמר, בבקעה הגדולה והריקה ברובה, בחר הצבא לשחק במשחקי המלחמה שלו, כי כמו שאמר קצין צה"ל בוועדת התכנון והבנייה: "היכן שדורכים חיילים לא גדל עשב". 

המטרה היא למרר את חייהם של קהילות הרועים כדי לגרש את כולם מבקעת הירדן. 

עכשיו הצבא יחזיק 40 יום את "הידיים והרגליים", הטרקטור שלו ושל ארבעת שכניו, שגם מהם החרימו, והם ייאלצו לשלם קנס ולפדות באלפי שקלים את הטרקטורים שנגזלו מהם (תמורת האחסון) ואף אחד לא ערב להם שבשבוע הבא לא יחרימו שוב. אין דין. אין דיין. חיילי צה"ל כטוב בעיניהם יעשו. אין גבול לרשע ולאכזריות.

ולאן אנו דוחפים את עלי בכוח הזרוע ובאטימות השכל והלב? האם על זה דיבר המשורר מחמוד דרוויש:

...  אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים / וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש / אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב / בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהְיֶה לִי לְמָאֳכָל / הִזָהֵר.. / הִזָהֵר.. / מְהָרָעָב שֶלִי / מְהַזַּעַם שֶלִי!